מלי שופכת מים על הדף הלבן, העבה, הסופג. עם המכחול הרטוב היא מוסיפה צבע אדום לשלולית שעל הדף. מלי לא מרוצה. זה לא מספיק לה. היא שופכת את המים לתוך קופסת צבעי המים הפתוחה. נימים של צבעים שותתים ומתערבבים זה בזה. מלי מטה את הקופסא. נוזל שחור-סגול ניגר אל הדף המתמסר. מלי פורשת את הדף הרטוב, מקפלת את הדף לחצי ואז לרבע ופותחת אותו. אנו מתבוננות בקפלים הנפתחים. "שוב", היא אומרת. מלי נעמדת כשכל גופה דרוך, ומקפלת את הדף שוב ושוב ושוב, דוחסת כל קיפול לתוך הקיפול שקדם לו. שפתיה מתהדקות

זו פעולה די פשוטה. מאובקת, מטפטפת, מלאת הפתעות, אבל פשוטה. מספריים גוזרים את בד הגזה, מפזרים סביבם דוק ערפל גבסי עוצר נשימה. האבק ממשיך לנשור כשהפיסה נטבלת במים. פיסת הבד עדיין לא מבינה מה עתיד להתרחש, מישירה טיפות במסעה אל עבר הנעטף. השולחן מתכסה שלוליות גבס נוזלי, הן מתייבשות ושוב מתמחזרות לאבקה. פיסת התחבושת יכולה לחבוש איבר אנושי, להתמיר את מגעו למגע מתווך־טקסטיל־מינרל. לעטוף אובייקט בעל כורחו בתכריכים, להפוך אותו למומיה. או להיתלות על שלד חוטי מתכת, להמם אותם בכובד שנכפה

השקוף הארוך, עם המכל המטמורפוזי שלו, מצליח להפתיע. בכל פעם מחדש. לחיצה על הדק המייצרת חיבור. הגליל מנותב בעל כורחו אל גורל בלתי ידוע. לרוב הוא רוקד את הריקוד השיכור שלו, יוצא משליטה ונשפך, נערם באיטיות ואז זולג וזורם החוצה. בחלוף דקות מעלה אדים מזהירים, זז מכאן לשם ובחזרה, נאחז בכול ואינו מרפה. או להפך – מרפה פתאום, מבלי למלא את הציפייה הבלתי מותאמת ממנו: לעשות את הבלתי אפשרי, להדביק יחד את הדברים הבלתי חבירים ביותר, להכריז מלחמה נגד כוחות המשיכה והפירוק של הטבע. בלא האקדח הג