מטפלת באומנות פועלת מתוך שתי שפות: שפת החומרים ושפת הפסיכולוגיה. היא משתמשת בשתיהן כשהאחת מאירה ומרחיבה את זולתה. בשנים האחרונות, כשאני מלווה כתיבה אישית של מטפלות באומנויות המגישות טקסטים לספרייה של יה״ת, אני שבה ופוגשת פער: לעיתים דווקא מטפלות שעבודתן בסטודיו עשירה, רגישה ומדויקת מתקשות לתאר במילים את התהליכים שהתרחשו בו. משהו מן הידע הגופני, החושי והחומרי הולך לאיבוד במעבר אל השפה המדוברת והכתובה. אני פוגשת לעיתים גם מרחק דומה בהדרכות ובקריאה של ספרות מקצועית, שבה הפער "מו

שעת בין ערביים. אני יושבת בחצר הבית ומביטה באלכסוני האור יורדים על צמרת עץ הלימונים ומסמנים את המעבר המופז בין היום והלילה. קווי האור משרטטים דוגמת פסים דקיקים על הפירות המצהיבים, ומשקיפים את העלים כך שניתן לראות את כל מערכת העורקים והנימים שמזינה אותם. לא רחוק מכאן, כמו ביקום מקביל, זוהי השעה שבה מתכנסים המאושפזים במחלקה הסגורה לארוחת הערב. מחלקת האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי היא אִי של הוויה אחרת, שבו הקיום האנושי נראה ונחווה באופן שונה. את הדברים הבאים אני כותבת ממרחק הז

סרטון ערב השקת הספרייה: https://www.youtube.com/watch?v=E-7oPnU3pm0