השפות של מטפלות באומנויות, נונה אורבך
מטפלת באומנות פועלת מתוך שתי שפות: שפת החומרים ושפת הפסיכולוגיה. היא משתמשת בשתיהן כשהאחת מאירה ומרחיבה את זולתה.
בשנים האחרונות, כשאני מלווה כתיבה אישית של מטפלות באומנויות המגישות טקסטים לספרייה של יה״ת, אני שבה ופוגשת פער: לעיתים דווקא מטפלות שעבודתן בסטודיו עשירה, רגישה ומדויקת מתקשות לתאר במילים את התהליכים שהתרחשו בו. משהו מן הידע הגופני, החושי והחומרי הולך לאיבוד במעבר אל השפה המדוברת והכתובה.
אני פוגשת לעיתים גם מרחק דומה בהדרכות ובקריאה של ספרות מקצועית, שבה הפער "מודבק" באופן רחב באמצעות מונחים פסיכולוגיים.
מתברר שלצד העובדה שמונחים מתחום הנפש חשובים, אנו מרחב מקצועי שעדיין מתקשה להמשיג רכיב יסודי ממהותו, כי טרם יצרנו שפה אורגנית כתובה משלנו, שמכילה פעולות בחומר ומילים.
ולכן אני מציעה שנחשוב על כך ביחד ונתחיל ליצור שינוי: שנמצא סוגות ספרותיות ואופני הבעה, ונטווה חוטים אורגניים בין שתי צורות ההתבוננות שכרגע הן מרוחקות זו מזו.
לשם כך אשרטט, באופן מעט סכמטי, שלושה מבטים אופייניים של מטפלות באומנויות, שכולן עשויות להיות מטפלות מעולות - אך נקודת המוצא שלהן ביחס לחומרים, לפעולות, לחושים ולשפה שונה.
מטפורת העץ ושלושה אפיונים של מטפלות באומנויות
כדי להבין מדוע המעבר מן החומר אל המילה אינו מובן מאליו, אני מבקשת לחזור למטפורת העץ, המלווה את חשיבתי על תהליכי יצירה זה שנים רבות. באמצעותה אפשר להתבונן במקומות השונים שמהם אנחנו פועלות כמטפלות, ובדרכים שבהן אנחנו נעות בין החוויה החושית לבין ההמשגה.
העץ המטפורי מכיל שלושה חלקים: שורשים, גזע וצמרת. כל חלק מאפיין ומייצג מהות בתהליך היצירה, כאשר המעברים בתוך העץ הם כספירלה שנעה ממעבה האדמה למעלה אל הצמרת באור השמש ומסתלסלת למטה אל החושך וחוזר חלילה.
השורשים בחושך מייצגים את החלק הנשי בנפשנו, האנימה. הם מבטאים את הראשוניות, הדמיון והיצריות. מצב זה שואב הרבה מחיוניותו מן הידע הלא־מילולי שנצבר בגוף, והוא מוליך בדרכו העמומה את אופני התקשורת הגופנית עם חומרים.
מצב הגזע הנמצא באור, מייצג את היוצר מתבונן במעשה ידיו ממרחק המבטא שינוי תודעה. תהליך היצירה עובר עתה לחשיבה ולהמשגה. למילים יש כאן מקום מרכזי. היוצר יעלה הקשרים, אסוציאציות וזיכרונות וישתף במה שעבר עליו בתהליך ובמה שהוא רואה עתה ממרחק בעבודתו. זהו החלק הגברי – הקוגניטיבי, האנימוס באישיותנו.
הצמרת היא הדימוי לביטוי הרחב והאינטגרטיבי ביותר של תהליך היצירה והחשיבה. בענפים, בעלווה ובפירות רוחשות מכלול המשמעויות הרגשיות, הזיכרונות והדמיון הרוחני של העשייה, שראשיתה בשורש. בשלב זה, בהרהור ובהתבוננות בעבודה או ברצף עבודות, היוצר או המטפל עוברים חוויה רגשית עזה, שמהדהדת מן השורש עד הצמרת וחוזר חלילה. אלה רגעי ההבנה העמוקה שלנו, שמכילים את כל חלקי התודעה, גם בחומר וגם במילה. אלה רגעי פליאה בטיפול באמנות, שבהם אנו חוות איך חומר ורוח משלימים ומהדהדים זה את זה.
התנועה בין השורשים, הגזע והצמרת מתקיימת בכל תהליך יצירה, אך נדמה שלכל אחת מאיתנו יש אזור טבעי ומוכר יותר בעץ, אזור שהוא מעין בית. חלקנו חיות מאוד בשורשים, חלקנו בגזע. האזור הזה הוא נקודת המוצא הטבעית שלנו, שממנה אנו יוצאות לפגוש את העולם ומשם גם נגיע לצמרת.
שלוש נקודות מבט
שלוש נקודות המבט שאציג אינן טיפוסים קבועים, ובוודאי אינן דירוג של מטפלות, אלא ניסיון להתבונן בנטיות מקצועיות שונות, במקומות שבהם אנו מרגישות בבית ובאפשרויות התנועה הנפתחות בפנינו. כל אחת מן המטפלות עשויה לעשות עבודה טיפולית עמוקה ורגישה מתוך נקודת המוצא שלה, ובכל אחת קיימות גם האפשרויות האחרות.
את המטפלות שעובדות מתוך מצב השורשים אני מדמיינת כילדות שהחושים שלהן היו מאוד ערים. הן אהבו בוץ, לשו בצקים, לא חששו להתלכלך, ויצירה בכל חומר הייתה שמחה וגם מפלט נפשי טבעי לעיבוד תחושות באופן שאינו מילולי. לכן, באופן טבעי, יש להן אמון מצטבר בתהליכי יצירה. הן גם אלה שלרוב מגיעות לבתי ספר לאמנויות, מלמדות אמנות ורק אז באות ללמוד טיפול. וכאשר הן מטפלות, הן מזדהות בקלות עם היוצרים; הן מבינות באופן חושי ואינטואיטיבי, בגופן, דרך נוירוני המראה, מה מתרחש מולן. בהתאם, הן גם יכולות להציע הצעות אורגניות.
לצד זה, השפה המילולית פחות זמינה להן, אולי כי לא הרגישו צורך בכך. בהדרכות אפשר להבחין לעיתים בפער בין העושר החושי והאינטואיטיבי של עבודתה בסטודיו לבין האופן שבו היא מצליחה להביא אותו לידי ביטוי במילים.
הטיפולים יהיו טובים, אך יהיה להן קושי לתווך במילים להורים, לצוות החינוכי או הפסיכיאטרי, מה הקשר בין אירועי החיים להתמרחויות בגואש. כלומר, הן לרוב תתקשינה להסביר מה הקשר בין פעולות הגוף והחומר לנפש. הפער עלול לעיתים ליצור תחושה של בדידות מקצועית, בעיקר כאשר קשה להעביר לצוות את מלוא המורכבות של מה שהתרחש בסטודיו.
בהדרכות שלנו היא תדגים בתבונה ובמעורבות כיצד יצר המטופל, תתפעל מהמעברים מקווים לכתמים, מדו־ממד לתלת־ממד ומשינויים בחומרים. אחוש את החושיות שהיא חוותה גם דרך שפת הגוף שלה, אלא שההמשגה במילים תהיה מעט דלה.
מטפלות אחרות מרגישות בבית דווקא בגזע. הן אלו ששפה ומילים קרובות ללבן והן מתנסחות בקלות. רבות מגיעות לטיפול באומנויות אחרי תואר בעבודה סוציאלית או בפסיכולוגיה, והן יודעות הרבה מאוד בתחום, וחלקן כבר עבדו והתנסו בטיפול בפועל. השפה הפסיכולוגית מובנת להן, והן יסבירו בקלות, באור הקוגניטיבי של הגזע, את סיפורו של המטופל באמצעות תיאוריות והמטפורות הפסיכולוגיות.
אלא שמכיוון שפעולות וחומרים פחות קרובים אליהן, תשומת ליבן מופנית בעיקר לתוכן הנאמר גם על ידי כתיבת וורבטים.
כשהן משתפות אותי בסיפור התהליך הציורי של המטופל, הן מקשרות מיד למושגים הפסיכולוגיים, ופחות לאופן שבו הוא נעשה. לעיתים תשומת ליבן מופנית בעיקר לתכנים ולמשמעויות הפסיכולוגיות, ואילו אופני הפעולה בחומר מקבלים מקום מצומצם יותר בתיאור התהליך.
לעיתים נקודת המוצא הזאת ניכרת גם באופן שבו היא מארגנת את חדר הטיפול ואת ההזמנה ליצירה. לרבות יש להן פינת ישיבה נקייה עם כורסאות. צמוד לקיר יש גם שולחן ליצירה, והחומרים שעליו לרוב קוויים ולא כתמיים. כלומר, הטיפול מיוצג על ידי שני עולמות פיזיים והמפגש מתחיל בכורסאות בדיבור. וכך המעבר מישיבה לפעולת יצירה נדחה, וכך, הרבה פעמים העשייה מהווה מעין איור למה שדובר בו קודם.
ויש מטפלות שאצלן שתי השפות נפגשות בטבעיות רבה יותר והן נעות בין השורשים לגזע בגמישות. הן רואות וחוות את תהליכי הטיפול דרך חומרים וחושים, וממשיגות אותם באמצעות מטפורות רבות ופירוט של פעלים. הן נעות בטבעיות ובאינטגרציה בין שפה לחומר. אך אני מוצאת שהמטפלות שנעות בקלות בין גזע לשורשים נדירות למדי.
אין אלה שלושה טיפוסים קבועים או מדרגות של התפתחות מקצועית, אלא נקודות מוצא ונטיות שעשויות להשתנות, בהקשרים טיפוליים שונים ובמפגש עם מטופלים שונים.
הצמרת נוכחת אצל כל המטפלות שתוארו, והיא מבטאת רגעים מיוחדים שעשויים להתרחש בכל מפגש טיפולי, כאשר חומר, גוף, זיכרון ומשמעות מהדהדים זה את זה. בחוויית הטיפול באמנות, הן אצל המטפלת והן אצל המטופל, מצב זה מתבטא ברגעים של הדהוד בין נפש, רוח וחומר; נוצרת משמעות טרייה וחיבורים בין מה שהגוף יצר זה עתה, זיכרון שצץ, רגשות שצפים, תובנות חדשות והקשרים בין העבר להווה. אלה הרגעים שבהם המטופל ואנחנו מתעלים לשלימות חדשה. בזמן הזה הכול מתיישב עם תחושת אופטימיות והתרחבות.
לא בכל מפגש או הקשר מתקיימת תנועה בכל העץ ולא מול כל מטופל. כל מפגש שונה וייחודי ויש סיבה למה הוא כזה ולא אחר. ישנם מטופלים שיש צורך להישאר עימם בשורשים זמן רב ולא לדחוף לגזע, ולהיפך. ולכן, חשוב להדגיש שמפת העץ משמשת אותנו להבחנה היכן אנו נמצאות גם כדי לא ליצור התערבויות מיותרות.
ההכרה באזור הטבעי שלנו בעץ מטרתה אינה לקבע אותנו בתוכו, אלא לפתוח אפשרויות נוספות. מטפלת שחיה בעושר בעולם השורשים יכולה ללמוד לתת מילים לידע החושי שלה, ומטפלת שמרגישה בבית בגזע יכולה להעמיק את הקשבתה לחומר ולגוף ולתת לו שפה פואטית. כך נוכל להרחיב את דרכי ההתבוננות והפעולה שלנו, ואת השפה שבה אנו משתפות את הידע שנוצר בסטודיו. בשני המקרים דרושה שפת מילים פואטית שתיצור הקשרים וגשרים.
מדוע חשוב ליצור תנועה בין כל חלקי העץ?
גם אם לכל אחד ואחת מאיתנו יש אזור מוכר וטבעי יותר, ניתן להרחיב וללמוד לנוע בין האזורים, כי תנועה תעמיק ותעשיר את העבודה הטיפולית וגם את תהליכי היצירה האישיים!
אני מוצאת שאחת הדרכים לטפח את גמישות התנועה הזו היא הכתיבה. לא רק כאמצעי לתעד את מה שהתרחש, אלא כפעולה שמרחיבה את ההתבוננות עצמה.
כאשר אנו מחפשות מילים, פעלים ודימויים לתחושות, אנו עשויות לגלות משמעויות שלא הבחנו בהן בזמן ההתרחשות. כך הכתיבה אינה רק מתארת את הניסיון הטיפולי, אלא גם מעמיקה ומרחיבה אותו.
כאשר מטפלת מנהלת רישום מפורט של פעולות המטופל, אוספת מטפורות ואסוציאציות, המהות הזו תנוע לתוך הטיפולים. ובנוסף, אם היא משתפת אותי בחומרים האלה בהדרכות, זו למידה הדדית של שתינו. וכך החוויה תנוע לתוך הצמרות של שתינו והמטופל יקבל תגובות מדויקות ועשירות יותר.
איך ניתן לכתוב על טיפול באומנויות?
כתיבה על פעולות ותחושות קשה מטבעה, כי יש פער בין כמות ומגוון המילים בכל שפה לבין מה שהגוף מביע במחוות זעירות. אולי זו הסיבה שאנו כותבים בהכללות, אולי משום כך אנו נשענים בעוצמה על מונחים פסיכולוגיים מופשטים.
יש צורך במטפורות ובסמיכויות שיקרינו תמונה חושית של הרגע. אנו זקוקות למשחקי מילים ולדימויים. דרושה כתיבה פואטית, כי הכתיבה שאנו מחפשות קרובה יותר לשירה מאשר לכתיבה לוגית־מאמרית.
כשיונה וולך כותבת: "תת ההכרה נפתחת כמו מניפה”, היא מפיחה בדמיוננו אובייקט מתנועע ונפרש, שאף יוצר רחש קל. כלומר, היא מערבת ומכניסה אותנו פנימה באמצעות חוש הראייה והשמיעה. לרגע קט יש לתת־ההכרה צורה.
כתיבה אישית פואטית עשויה להיות גשר משמעותי בין עולמות החומר לשפה; זו אינה כתיבה שממהרת להסביר את היצירה, אלא כתיבה שמחפשת התבוננות בפרטים המתרחשים בסטודיו: בתנועת היד, בבחירת החומר, בקצב הפעולות, בשינויים הקטנים. מתוך ההתבוננות העדינה והפואטית צומחים דימויים ומטפורות שמשכללים את ההבנות שלנו.
כתיבה כזרם תודעה
תהליכי כתיבה אישיים מפתחים אותנו אנושית ומקצועית. יכולות האבחנה העדינות שלנו מסתעפות ומעמיקות, ואנו משתכללות כמטפלות וכמדריכות. משפטים ופסקאות קצרות שמצטברים על פתקים, במחברת, ישקפו וילמדו אותך לאט־לאט עוד משהו על עצמך. וככל שהם מצטברים, תוכלי למצוא גם ביניהם הקשרים ומשמעויות ולחבר אותם לטקסט רץ. תוכלי דרכם לזהות גם את הגב של עצמך ומה באמת מעסיק אותך.
אולי נוכל להתחיל לכתוב כפי שאנחנו מתחילות ליצור בסטודיו: בלי לדעת מראש מה תהיה התוצאה, מתוך סקרנות, משחק ותנועה. אולי כמו שרבוט, שנולד ממחווה קטנה ומגלה בהדרגה את צורתו.
אולי נעניק לעצמנו בכתיבה את אותה הרשות שאנחנו מבקשות להעניק למטופלינו בסטודיו: להתנסות, לשגות, למחוק, לחזור ולנסות. לתת למילים לצמוח מתוך המעשים ומתוך החוויה, ולסמוך על כך שמשהו יתגלה בדרך.
ואני אומרת כך: הכתיבה שלנו יכולה להיות אישית, משחקית וזורמת, אם נקבל אותה כמו שרבוט לעומת ציור. כמו בתהליכי סטודיו, גם כאן אפשר להתחיל ממעשה קטן ולגלות רק בהמשך מה מבקש להפציע.
כשאנחנו מרשות לעצמנו לכתוב בלי לדעת מראש לאן נגיע, אנו מתחילות להפעיל את אותן איכויות שמאפשרות לנו ליצור בסטודיו: סקרנות, משחק ואמון בתהליך.
אולי גם הכתיבה עצמה היא תנועה בתוך העץ?
היא מתחילה בשורשים, בתחושה עמומה, בדימוי, בזיכרון גופני; מיתמרת אל הגזע, שבו אנחנו מוצאות מילים ומבחינות בקשרים; ולעיתים מגיעה אל הצמרת, שם מתגלות משמעויות רחבות שלא ידענו שאנו מחפשות.
וכך, לאט לאט, נוכל לפתח שפה פואטית של טיפול באומנויות שמכירה גם את החושך המזין של השורשים, גם את אור ההתבוננות של הגזע וגם את המרחב הפתוח של הצמרת ונעה ביניהם בגמישות. שפה כזו אינה רק מתארת את מה שמתרחש בסטודיו, אלא ממשיכה את מעשה היצירה בדרכה שלה. כך תצמח לנו שפה מקצועית נוספת, הקרובה יותר לחומר, לגוף ולנפש.
איננו אמורות לבחור בין החומר למילה. אלא, להקשיב לשניהם, לטוות קורי קשר ולאפשר להם לדבר זה עם זה.
אני מקווה שהספרייה הבין־לאומית של יה״ת תהיה מקום שבו השפות האישיות האלה יוכלו להיפגש, להדהד זו את זו ולהמשיך להצמיח את השפה המשותפת שאנו רק מתחילות לגלות.
נונה אורבך:
תודה נונה, מעניין ומעשיר
בעניין תנועת הכתיבה, הכוון, הצורה ומלאכת האריגה הטקסטואלית
מצאתי שספרו של תומר רוזנמן 'כתיבה בחלל הפנימי' מאד סייע לי לאמן את השריר של כתיבה אינטואיטיבית.
ממליצה לבקר בדף שלו, מובאות שם דוגמאות מעניינות.
תודה נונה, הטקסט שכתבת מבאר עבורי את מה שהסברת לי בעבר. חושבת גם על מטופלים שממוקמים בשורשים או בגזע וזקוקים למפגש עם מטפל שנמצא בחלקים אחרים או באותו חלק, ומה המפגש הזה עושה.