לא נשארו עוד דפים ריקים ביומן מלחמת איראן השנייה שלי. הדימויים הולכים ואוזלים. האם נאמר כבר הכול? בצד הפנימי של הכריכה הקשה אני מדביקה במסקינג טייפ כתום את קולאז' המלחמות שלי. הקולאז' עובר מיומן ליומן. הוא מתאים לשינויים בכל פעם מחדש. כאן אני האימא האבלה עם כיסוי הראש השחור. אבלה על בזבוז הכוחות, על ההרס, על החורבן ועל המוות. אני מבכה את מותו של החופש ליצור, להתבטא בחופשיות, להביע דעה. אני גם "הנערה החולמת", "הנערה" המנסה להרחיק את רעשי המלחמות ולרחף בעולם של אביב ופריחה. אני

צילום: נלי שפר לפני שזה התחיל הייתי הולכת בכל יום שני לקנות ירקות אצל העיראקי. דווקא ביום שני ודווקא אצל העיראקי. ואם יצא שדילגתי על יום או קניתי אצל מישהו אחר, משהו רע היה קורה באותו שבוע. אי אפשר היה להתחמק מזה. אחרי הרבה זמן, כשכבר הייתי במחלקה, ניסינו להבין, אבל למרות ששיתפתי פעולה עם כל סוגי הפירושים שהוצעו לי ידעתי מצוין שזה היה ככה כי ככה זה היה חייב להיות. ושיש דברים שהם פשוט ככה. זה לא סיפק אותם. את הירקות הייתי מסדרת לפי צבעים (שבוע אחד מהבהירים לכהים, ובשבוע שאחר כ

יצירת קולאז' בשיטת "דפי נפש" לפני 11 שנים באחת מהתקופות הקשות בחיי כאשר ליוויתי את אימי למותה, הייתי בתחילת הקריירה שלי בתור תרפיסטית...

"תג אחד, קוצו של יו"ד – המילה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המילים הקבועות כאילו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום...

מטפלים באומנויות רבים נעזרים בשנים האחרונות ביומני אומנות. בניגוד למשטחי עבודה רגילים, הפנקסים או יומני האומנות, הם זמינים וקל לשאת אותם. היומנים מאפשרים יצירה ספונטנית, בלי עריכה וצנזורה, מעין טיוטה. אימת הקנבס או הדף הריק לא מורגשת בהם. כשרושמים או מציירים בפנקס לא חייבים להצליח, הפעולה חשובה יותר מהתוצאה. התחלתי לכתוב ולצייר ביומנים בגיל תשע ומאז אני צוברת עוד ועוד מילים כתובות ודימויים. השנים חולפות והם הולכים ונערמים: קטנים וגדולים, מסודרים ומבולגנים. כריכה קשה, כריכה רכ