שעת בין ערביים. אני יושבת בחצר הבית ומביטה באלכסוני האור יורדים על צמרת עץ הלימונים ומסמנים את המעבר המופז בין היום והלילה. קווי האור משרטטים דוגמת פסים דקיקים על הפירות המצהיבים, ומשקיפים את העלים כך שניתן לראות את כל מערכת העורקים והנימים שמזינה אותם. לא רחוק מכאן, כמו ביקום מקביל, זוהי השעה שבה מתכנסים המאושפזים במחלקה הסגורה לארוחת הערב. מחלקת האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי היא אִי של הוויה אחרת, שבו הקיום האנושי נראה ונחווה באופן שונה. את הדברים הבאים אני כותבת ממרחק הז

רקמה כפעולה תרפויטית וכמטפורה לפעולת הנפש בזמני משבר התחלתי לרקום כשפרצה מלחמת איראן, בלי שום תוכנית ובלי כוונה מוקדמת. רקמה היא מלאכה סלחנית. אפשר להניח אותה בצד ליום, לשבוע או לחודש, וכשחוזרים אליה היא מחכה בדיוק במקום שבו נעצרה. היא אינה דורשת סטודיו, הכנות מיוחדות או חומרים יקרים. בתקופת מלחמה, שבה תחושת הרצף שוב ושוב נקטעת, הייתה בכך נחמה בלתי צפויה. רוב העבודות נרקמו במעין מצב של reverie אגב שיחותיי עם בני הבית, או בזמן בהייה במרקע בסרטים שאינני זוכרת. בזמני האזעקות לקח