אני אוחזת במלבן סבון קשה בשמאלי. הוא לבן, פינותיו מעוגלות ועולה ממנו ניחוח עדין של פריחה בשדה אביבי. בימיני מפסלת לגילוף בעץ ואני חורצת בסבון חריצים אקראיים עדינים לאורכו. אך עם כל תנועה הם מעמיקים ומתחילים לקבל כיוונים שחוזרים על עצמם. פירורי סבון נושרים אל מגש הקטן מבמבוק ומתחילים להיאסף לערֵמה גרגירית. אני מסובבת את הסבון לצידו השני וחורטת גם שם קווים המהדהדים המשך ותשובה למה שכבר גילפתי. מתחיל לצוץ איזה דימוי, גוף יושב עם ידיים ורגליים, בעל חיים, לפעמים צורות מעוגלות ומופ

הציירת אביבה אורי, שאמה נפטרה עם לידתה, חוותה לאורך חייה את חוויית "הפרֵדה בטרם עת" מן האם (טסטין, 1992). בעטיה של חוויית פרֵדה מטלטלת, היא נהגה לעטוף את גופה ברצועות ארוכות ורכות של צמר גפן. אחת לחודש הייתה מפשיטה אותן מגופה ומחליפה אותן בחדשות. רצועות אלו נצמדו לגופה ושחזרו, לכאורה, תחושת מעטפת עורית אימהית – רכה, נוכחת וקבועה – בניסיון נואש להשיב לגופה את תחושת האם הנוכחת דווקא בהיעדרה. באחת מהשיחות עימה על יצירתה אמרה אביבה לבתה, הציירת רחל ימפולר: "הקו הזה הוא אני" (ימפו

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון מעיל כבד מחבק. האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק. עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה. עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה. קור צורב, נשימה שהופכת לערפל. שקט. רגע העולם כולו. ידיים גדולות מרימות אותי. צחוק. בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא. השפה הזו נוצרת מהאו