"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון מעיל כבד מחבק. האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק. עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה. עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה. קור צורב, נשימה שהופכת לערפל. שקט. רגע העולם כולו. ידיים גדולות מרימות אותי. צחוק. בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא. השפה הזו נוצרת מהאו

אהבה ללא תנאים. אני בת 8 וחצי. זה עוד יום, כמו כל יום אחרי ביס ואני חוזרת הביתה עם ההסעה לכפר. השמש מעלי ואני צועדת בשביל המתפתל בירידה...

מטפלים באומנויות רבים נעזרים בשנים האחרונות ביומני אומנות. בניגוד למשטחי עבודה רגילים, הפנקסים או יומני האומנות, הם זמינים וקל לשאת אותם. היומנים מאפשרים יצירה ספונטנית, בלי עריכה וצנזורה, מעין טיוטה. אימת הקנבס או הדף הריק לא מורגשת בהם. כשרושמים או מציירים בפנקס לא חייבים להצליח, הפעולה חשובה יותר מהתוצאה. התחלתי לכתוב ולצייר ביומנים בגיל תשע ומאז אני צוברת עוד ועוד מילים כתובות ודימויים. השנים חולפות והם הולכים ונערמים: קטנים וגדולים, מסודרים ומבולגנים. כריכה קשה, כריכה רכ