אנחנו מטפסות במדרגות, ולני אומרת "מה קנית לי?" אנחנו הולכות במסדרון, והיא תוהה אם הבאתי בורקס, ואז היא נזכרת שאסור לה, ואז היא נזכרת שהיא אלרגית. אני נותנת לה את המפתח לחדר, היא מסובבת אותו, מחכה שאיכנס פנימה ונועלת את הדלת מאחוריי. לני אומרת: "הבאת מים לחמם את הפלסטלינה כמו שהבטחת?" אני מגישה לה את המים החמימים, והיא מוזגת לכוס. מנגינת הזרימה הבוקעת מבין דפנות הפלסטיק הזול לוקחת אותי רחוק מהחדר, לאמבטיות קדומות, לשהייה, להתמסרות. קוביית פלסטלינה ורודה נשמטת מידה של לני ופוקע

במרחב הביניים שבין הדבק הפלסטי והבּוׄרָקס טמון פוטנציאל מט לקרוס. רגעים ארוכים של אמון חסר ודאות, מדע מדויק שהופך לאלכימיה של משתני זמן, מקום והתקשרות. כל קשר קטן שיוצר הבּוׄרָקס בתוך הדבק נקנה בזיעה וביגון, בזהירות מועדת לפורענות, בהבטחה המושלכת על פני מים קפואים. רגעים של אומניפוטנטיות מתחלפים בשבר בלתי נסבל, כמו בציפייה לרמז של שינוי בפני האם, לאיתות כיצד לנהוג עכשיו, האם לצחוק או לבכות? לחבק או להתחבא? לפעמים נחצה הגבול, המרחב קורס לגושים קשים, חסרי גמישות, קרביים מבאישים

בן זוגי, הבן והנכדים שלי, והמטופל שלי מצטופפים בממ"ד בן זוגי, המטופל שלי ואני נשענים על קיר הבטון. הבן והנכדים שלי, שרועים על המזרון. הנכד שלי זורק כדור פינג פונג אל הקיר ומציץ לראות מה אנחנו חושבים על זה. המטופל שלי מחייך אליו. הממ"ד שלנו קטנטן והקירבה גדולה. מה הוא חושב על המשפחה שלי? איך זה ישפיע מעכשיו על הקשר שלנו? האם הוא מקנא בבן שלי שיש לו אמא כל כך אמפטית?   האם הוא מתבייש שהוא זקוק לעזרה? אולי בן זוגי מאיים עליו? אולי היה מעדיף להפקיר את עצמו למזל ולהישאר בחוץ עם הט

שנינו הולכים  על השביל בפארק. אנחנו באים לפארק רק בבקרים של אמצע השבוע, כי אז יש פחות אנשים. אתה לא אוהב הרבה אנשים, שצפוף וכולם מסתכלים....

תכונות החומר חומר גלם, מן השימושיים ביותר. עשוי סיבי תאית שנכתשה, עורבבה במים ויובשה בשכבות דקות. קיימים סוגים רבים של נייר המותאמים...