רקמה כפעולה תרפויטית וכמטפורה לפעולת הנפש בזמני משבר התחלתי לרקום כשפרצה מלחמת איראן, בלי שום תוכנית ובלי כוונה מוקדמת. רקמה היא מלאכה סלחנית. אפשר להניח אותה בצד ליום, לשבוע או לחודש, וכשחוזרים אליה היא מחכה בדיוק במקום שבו נעצרה. היא אינה דורשת סטודיו, הכנות מיוחדות או חומרים יקרים. בתקופת מלחמה, שבה תחושת הרצף שוב ושוב נקטעת, הייתה בכך נחמה בלתי צפויה. רוב העבודות נרקמו במעין מצב של reverie אגב שיחותיי עם בני הבית, או בזמן בהייה במרקע בסרטים שאינני זוכרת. בזמני האזעקות לקח

על טיפול בתנועה והצופן שבתנועה אותנטית בבית הקברות של הזיכרון ישנה חלקה של שכחה נזכרת זו התנועה בגוף האדם אבל היא עדיין איננה שלו זאת המילה שבאדם אבל איננה המילה של האדם היא תהיה שלו כשיגיד אותה. אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה "דבר" חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה. המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים "הדבר" הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים, דרך תנועת הגוף, את הדיבור? מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנוע

רישום תנועת התחושה ככלי טיפולי בשפת הסנכרון מעיל כבד מחבק. האוויר חותך, שלג מכסה הכל בלובן דק. עלים חומים, שבירים, דבוקים לקרקע הקפואה. עלה חום ביד, ריח אדמה רטובה. קור צורב, נשימה שהופכת לערפל. שקט. רגע העולם כולו. ידיים גדולות מרימות אותי. צחוק. בלי מילים, הזיכרון התחושתי נשמר בגוף כזיכרון חי, נוכח, ממשיך לפעום עד היום. עם השנים הבנתי שרגעים רוויים בתחושה אינם רק מקור להצפה או לכאב, אלא שפה שלמה בפני עצמה, שפה שאין לה תמיד מילים, אך היא נוכחת בכל תא ותא. השפה הזו נוצרת מהאו