טיפול באומנות וליווי רוחני בעבודה עם בני הגיל השלישי כשאני נכנסת אליה הביתה המטפלת פותחת לי את הדלת. היא יושבת ליד שולחן האוכל, כרגיל. אני ניגשת אליה והיא אומרת לי ״אני לא מרגישה טוב היום, סליחה״. אני מניחה עליה יד ומתיישבת לידה. ״זה בסדר, אני פה איתך״. הגוף שלה היום מופנם וסגור יותר, מנח הכתפיים וכל החלק העליון של הגוף מרמז על זה. ״לא חייבים לעשות, אפשר רק לשבת״ אני אומרת בשקט. לפעמים אני נשארת בשקט הזה ולא ממלאה אותו. לפעמים יש שקט כשלא יודעים מה לעשות ואיך לבטא את מה שיש ב

התפקיד שלי בבית של סבתא אוניו בפתח תקווה היה לפתוח את הדלת ללקוחות שהגיעו לתיקון אומנותי. סבתא הייתה יושבת על כסא מרופד במרפסת מול חלון גדול שתריסיו פתוחים לרווחה. מימינה היה המקום שלי, שרפרף ללא משענת, עם ארבע רגליים קצרות. ולשמאלה שולחן שעליו היו מונחים בצורה מופתית חוטים, מחטים, שלל כפתורים  וכרית סיכות אפרפרה בצורת משולש שעברה מסעות בלתי נתפסים בתקופת השואה כשסבתא אוניו תיקנה בגדים  לגרמנים וכך שרדה. סבתא הייתה צריכה הרבה אור בשביל לייצר את החיבורים של החוטים ב"תיקון אומ

הלית שחם לבני אדם דרכים שונות לתקשר, האופן הנפוץ אלה המלים. אלא שהגוף שלנו מתקשר בנוכחותו ובפעולותיו במרחב. יש לו שפה משלו השונה משפת...