קליניקה ניידת - שרון לוסקי
- nonaorbach
- 24 בינו׳
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 26 בינו׳
טיפול באומנות וליווי רוחני בעבודה עם בני הגיל השלישי
כשאני נכנסת אליה הביתה המטפלת פותחת לי את הדלת. היא יושבת ליד שולחן האוכל, כרגיל. אני ניגשת אליה והיא אומרת לי ״אני לא מרגישה טוב היום, סליחה״.
אני מניחה עליה יד ומתיישבת לידה. ״זה בסדר, אני פה איתך״. הגוף שלה היום מופנם וסגור יותר, מנח הכתפיים וכל החלק העליון של הגוף מרמז על זה. ״לא חייבים לעשות, אפשר רק לשבת״ אני אומרת בשקט. לפעמים אני נשארת בשקט הזה ולא ממלאה אותו. לפעמים יש שקט כשלא יודעים מה לעשות ואיך לבטא את מה שיש בפנים, מן תחושה של ריק. אבל הפעם אחרי כמה רגעים משהו בתוכי גורם לי להוציא את הרמקול ולהשמיע שיר שאני יודעת שהיא אוהבת.
אני מניחה מכחול ליד העבודה מהשבוע שעבר ונשענת לאחור על הכיסא, כמו מנסה לפתוח את מנח הגוף שלי. אנחנו מקשיבות לצלילים. אחרי כמה דקות משהו מתחיל לזוז, תנועה קטנה, היד שלה מרימה את המכחול ומתחילה לנוע על הדף בלי מחשבה. רק תנועה. אנחנו נשארות עם התנועה, שמתחלפת תוך כדי הזמן שחולף, והתנודה הזו נמצאת שם על הנייר, אפשר לראות אותה. תנועה של ריקוד - ויש לה צבעים.
אני מסתכלת עליה ורואה את הזרוע נעה במרחב ובהמשכה כף היד, הגוף שהיה שפוף וסגור - נפתח. זה לא חייב להיות שינוי גדול, ואולי הוא קטן ממש - אבל אני שמה לב לשינוי הזעיר המתהווה שם מתחילת המפגש.
אני מטפלת באומנות ומלווה רוחנית ועובדת עם בני הגיל השלישי. יש לי קליניקה ניידת ואני מגיעה לעבוד בבתיהם של מטופליי.
הקליניקה הניידת מאפשרת לי להגיע למקום שלהם. הם נשארים בסביבה המוכרת להם, על הכורסה האהובה או ליד החלון שדרכו בוקע אור מיוחד, מוקפים בתמונות התלויות על הקיר או מונחות על השידה - בכל אלה טמונים זיכרונות המספרים את סיפור חייהם.
יציאה מהבית אל העולם מעוררת חשש ולעיתים אף פחד של ממש. הבית הוא לא רק קירות וחללים מוכרים - הוא המקום המעניק תחושת ביטחון ושייכות, מרחב מוגן שבו אפשר להיות מי שאתה באמת כרגע בתקופה הזו. אך בעולם שבחוץ תחושות אלו מתערערות, ולעיתים קרובות עולות תחושות של אי־נוחות או אפילו חרדה.
אני ערה לרגישות הזו, לעוצמת הפחדים המלווים את המטופלים בכל יציאה מפתח הדלת. לכן הקליניקה הניידת היא דרך המאפשרת לאדם להישאר בסביבה המוכרת והבטוחה עבורו ועדיין לצאת למסע פנימי של גילוי והתפתחות. אני מגיעה אליהם בלב פתוח עם כל חומרי האומנות כדי להקל עליהם את החוויה ולאפשר להם להתמסר לתהליך בלי החשש של היציאה מהבית.
ויותר מכך, האפשרות לשלב את האומנות עם החפצים האישיים מהבית שלהם - כמו תצלומים ישנים, מזכרות משפחתיות ואף פריטים מחיי היום-יום - מעשירה את התהליך הטיפולי ויוצרת חיבור עמוק יותר.
עבודת קולאז׳
כשאני מגיעה אל ביתם על פי רוב נמצאים בו רק שנינו והמטפלת [או המטפל]. בזמן הפגישה המטפלת עסוקה, ואף שאנחנו יושבים בחלל מרכזי של הבית, אנחנו לבד. אנו לומדים ליצור מרחב מוגן בתוך חלל פתוח. האינטימיות במקרים כאלה שונה, היא נבנית בהדרגה ממפגש למפגש. בשבילי זה בכל פעם מרחב שונה ובעבורם זה המקום הקבוע. תפקידי ללמוד את המרחב שלהם, לנוע וליצור בו בקצב שלהם.
לפעמים מישהו מבני המשפחה נוכח. אני מזהה את כאבם כשהם עוברים לידינו בזמן שאנחנו עובדים. את הפער בתפקוד שהשתנה. אני מכירה את הכאב הזה ממקום אישי, אבל כשאני עם המטופלים יש לי זכות ויכולת לראות רק אותם בלי לערב את עצמי.
אני לא רואה רק את מה שכבר אין. אני רואה יש חדש. אחר.
הם יכולים לפגוש גם עיניים שרואות ולא רק כואבות. היש הזה יכול להיות כל כך מינורי וקטן - ובכל זאת הוא משמעותי.
אני נעה הרבה בדרכים במעבר מפגישה לפגישה. אלה המעברים שלי. יש מעברים רבים בחיים, כמו למשל המעבר מילדות לבגרות, מרווקות לנישואים, מזוגיות להורות, מזוגיות לרווקות, מעבודה לפנסיה. אלו מעברים גדולים. אבל בחיי היום־יום יש מעברים שאנו לא נותנים עליהם את הדעת: מעבר מהחוץ לפנים, מעבר מחופש לשגרה, מעבר משינה לערות.
אני זוכרת שכשילדתי את הבת שלי העסיק אותי מאוד - המעבר.
התכוננתי תשעה חודשים לאימהות, ההיריון כאילו מכין אותנו לזה. ואז ברגע אחד נהייתי אימא. בלי להתחשב ברגע הלידה עצמה - במהלכה אין זמן לחשוב על המעבר הזה. אבל זהו בעצם רגע חשוב כל כך. אני זוכרת שחודשים הייתי מנסה לשחזר את הלידה. מה קרה לי שם בשינוי מהשרון שהייתי לשרון של עכשיו. חשבתי רבות על המעבר ועל כך שלא היה לי מרחב לעבדו.
שוב ושוב אני מנסה להזכיר לעצמי את החשיבות של ההשתהות בשלבי המעבר. שכשהילדים שלי מגיעים הביתה כדאי להשתהות רגע ולתת להם זמן לעבור דרך החוויות שחוו לפני שפגשתי אותם, לזמן הזה. כל אחד מהם זקוק למשהו אחר.
ככה זה גם במפגש עם מטופל שאני פוגשת בביתו; המעבר בין הרגע לפני שהגעתי לבין זה עכשיו כשנכנסתי ומתחילה פגישה. כמה חשוב לתת זמן למעבר הזה, לסוג של השתהות ותשומת לב ולמה הוא זקוק עכשיו.
בנסיעותיי בכבישים אני שמה לב לתחושות שונות שעולות בי; זה הזמן להקשיב לעצמי, למה שעובר עליי בעקבות הפגישה; מחשבות על מה שאמרתי או לא אמרתי, איך הגבתי או איך הגיבו אליי. זה הזמן של עיבוד ומעבר לטיפול הבא.
משך הנסיעה מאפשר לי להיפרד מהפגישה שסיימתי.
אני מאזינה למוזיקה וערה לחילופי הנוף שמסביבי. אני נושמת ושרה, לפעמים אני שרה בקול רם כדי לנשוף הרבה אוויר. לפעמים אני שרה או רק מזמזמת בשקט ורק מקשיבה למחשבות.
וכך אני מפנה מקום לפגישה הבאה.
אני עוברת מפגישה לפגישה עם עגלת חומרים הנמצאת באוטו, היא מכילה חומרים מעולם האומנות, הטבע והרוח. הכול ממוין לפי נושאים. הערכה משתנה מפעם לפעם.ומה היא כוללת? מפת שולחן, צבעי פנדה, עפרונות צבעוניים, גירים, צבעי מים, עפרונות מסיסים במים, פחם, מכחולים, מברשות, גלגלות, צבעי אקריליק, צבעי גואש, צבעי ידיים, דיו, דבק, אקדח דבק, מספריים, סכין יפנית, פלסטלינה, חימר, גבס, רצועות גבס, גלויות, מגזינים, ניירות מסוגים שונים, קלפי טיפול, חומרי סריגה ותפירה, כפתורים, פרחים וחומרי טבע מהדרך, ספרי שירה, שירים מודפסים, קטעי תפילה ועוד. במפגשים לא כל החומרים יוצאים החוצה מן העגלה, לא עם הכול עובדים, אבל הכול מגיע איתי.
אני עובדת איתם, עם האימהות והאבות שלנו. אנשים המתמודדים עם ההזדקנות, עם מחלות. ההורים שלנו שכבר כמעט בכלל לא יוצאים מבתיהם וברוב שעות היום נמצאים בתוכם. אני באה אליהם ועובדת איתם ועם היכולות שלהם. אני לא עובדת עם הציפיות של הסביבה וגם לא עם הרצונות שלי. אני כולי מכווננת אליהם.
אני מבחינה לא פעם בפער בין מה שהם רוצים לעשות לבין מה שהם מסוגלים לעשות, ואני נמצאת שם להתבונן בזה ביחד בהליכה עדינה ובליווי המודע לקושי להכיר בשינוי - באובדן. אני עוזרת להם לנסות להרגיש שוב את כוחותיהם וליצור על ידי זה תחושה של משמעות, של אמונה פנימית חדשה. העיסוק באומנות מאפשר לעבוד עם המקומות הנוקשים של הזקנה, עם הקשיים שמתעוררים. המפגשים מאפשרים לגעת בקונפליקטים פנימיים וחיצוניים ולעבוד עם פחדים וכאבים.
הם לא נשארים לבד - גם אני שם. אני אוהבת לפגוש אנשים ולהיות נוכחת איתם.
הנגיעה הזו היא הלב הפועם של המפגשים.
אנחנו נפגשות כבר יותר משנה ביום היחידי שאין מפגש במועדון בבוקר. היא חיה לבד כבר שנים רבות ויש לה משפחה מסורה שעוטפת אותה, דואגת לה ושומרת עליה. היא חיה בבית עם מטפלת שאינה שולטת בעברית והיא עצמה אינה יודעת אנגלית.
היא עצמאית יחסית, אבל מתקשה בתנועה מחוץ לבית. הנושא העיקרי שעולה בפגישות זו הבדידות - היא לא לבד ויחד עם זה היא חווה בדידות.
כאשר האומנות נכנסת למרחב המפגש, היא מאפשרת ביטוי של רגשות, תחושת חיבור והזדמנות ליצור משהו חדש, גם כשחיים פיזית ורגשית בגבולות מצומצמים. אני רואה איך לפתע אפשר להרגיש שוב חלק מעשייה, עדיין אפשר ליצור ולהתבטא.
אומנות אינה רק צבעים, כתמים וקווים על הנייר. הליווי הרוחני לימד אותי להיפתח לאפשרויות חדשות של אומנות, לגמישות מחשבתית המאפשרת אין־סוף דרכים להתבטא באמצעותם.
לאחר שיחות רבות על בדידות, על מתי מרגישים את הבדידות הזו ובאיזה אופן היא מגיעה - יום אחד כשנפרדנו היא שאלה:
״אולי תרצי להישאר לארוחת צוהריים?״ הבנתי שהישיבה יחד לשולחן, לחוות רגע של קרבה בצורה אחרת יום־יומית היא הדבר שהיא מבקשת.
באותו מפגש לא יכולתי להישאר אבל השאלה הזו שלה ליוותה אותי.
החלטתי שלמפגש הבא אביא איתי אוכל. אחרי שעבדנו באומנות התיישבנו גם לאכול ארוחת צוהריים. ישבנו בפינת האוכל שיש בה זיכרונות מן העבר: זוג שבישל ואכל כאן פעם, משפחה שסבבה סביב השולחן בערב שבת, סיפורים שסופרו, צחוק של בדיחות - פינה קסומה שבה היא לא יושבת היום לבדה.
ישבנו בשקט, בלעיסה איטית של כל ביס ורק העיניים נפגשו, הראש הנהן - אנחנו כאן. ביחד.
הערה: כל העבודות שמופיעות בתמונות נעשו בהקשרים אחרים ולא בתוך מפגשים טיפוליים.
שרון לוסקי: https://www.sharonlusky.com/
Comentários