מילים, רון גבע
- nonaorbach
- 8 באוג׳
- זמן קריאה 2 דקות
רועי בן התשע דופק על הדלת, רץ ומתחבא. אני מאתרת את רַעֲמַת השיער מאחורי העציץ שבחדר ההמתנה, נעמדת עם גבי אליה ותוהה בקול: "איפה רועי?" הוא מזנק מהעציץ ונעמד קרוב מדי, מצפה לרתיעה מצידי, אך זו אינה מגיעה. אימו מנסה לחמוק החוצה, הוא קופץ עליה בחיבוק מַקלוני, נִזקק ואלים. היא לא נענית לו, והוא הודף אותה ונכנס לחדר. היא לוחשת לי בקול רם: "די, תעשי משהו, אני לא יכולה איתו יותר".
רועי בא ממשפחה דוברת אלימות, וממעט לתקשר במילים. בכל מפגש הוא מבהיר לי עד כמה אני מטומטמת, סַרְבָנִית וחצופה, ושהחיים היו יכולים להיות טובים הרבה יותר בלעדיי. הוא עורך חיפושים בחדר כדי למצוא איפה אני מחביאה את הכסף שלו ודורש לקבלו בחזרה. הוא מקפיד להבהיל אותי וּלְשַׁטּוֹת בי, חושף שיניים וקורא לי שקרנית.
מתוך שפע החומרים בחדר, רועי מתמקד בשלושה: כדור, סליים וקעקועים. בכדור הוא בועט בכוח לעברי. בסליים הוא מתעקש ללכלך אותי. בקעקועים הוא מכסה את עצמו מכף רגל עד ראש. בסוף המפגש הוא מסיח את דעתי וממהר לתחוב לכיסיו כמה שיותר דפי קעקועים, לקחת אותם עימו הביתה. אני מקפידה על הגבולות, אבל הלב שלי נסדק. חֶסֶר ענק מרחף מעליי כמו ענן שחור, חוסם את השמש. אני נאחזת בַּחֶדְוָה שאני רואה בעיניו כשאני "מוצאת" אותו בַּמִּשְׂחָק המקדים את הכניסה לחדר ושורדת את התוקפנות.
לאט לאט רועי בונה לוח זמנים למפגשים שלנו. נעדר פחות. מְבַסֵּס טקסים. מלמד אותי את המילים הבודדות שמכיר וחושף את משמעותן עבורו. המפגשים נעשים סוערים מעט פחות, והמבט בעיניו נראה מְצַפֶּה יותר. אני מחכה.
יום אחד רועי מצביע על המחשב ומסמן לי שאקיש את הסיסמה. אני מסרבת, והוא חובט במקלדת. אני מתחילה בתהליך האזהרה, אבל משהו בי מניח יד על כתפו וביד השנייה אני מקישה את הסיסמה. הוא פותח יוטיוב, ובמאמץ עילאי מאתר אותיות על המקלדת. עולה פלייליסט של עומר אדם. רועי מגביר את עוצמת הקול עד לקצה ומאיים עליי במבט שלא אעז להחלישה. הוא ניגש לקופסת הקעקועים שהכנתי לו, גוזר בגמלוניות דרקונים מאיימים ושולח אותי להביא לו מים וספוג. אני מגישה לו אותם, ורואה שהשפתיים הסדוקות שלו יוצרות את מילות השיר ללא קול:
את כבר לא מקשיבה לי
אין כבוד פה בינינו
המילים שאמרת לי
אוי ריבונו של עולם
הקעקוע לא מצליח, הוא זורק אותו לרצפה ומשפשף את עורו בחוזקה.
איך נפלנו לעצב
איך איבדנו ת׳קצב
ריקודים שרקדנו
מתחלפים בשתיקה
רועי גוזר עוד קעקוע, אבל המספריים אינם נענים לו וחותכים את הדרקון באמצע. הוא לוחש:
"את הולכת, הולכת רחוק מכאן"
הוא מוסר לי את המספריים בלי להישיר אלי מבט.
למה אין אוויר בריאות
למה כל כך קשה לך לראות אותי
כמה בחירות לא טובות, לילות וקללות
עכשיו את שונאת אותי
אני גוזרת והוא מסמן לי איפה להדביק את הדרקון ובכמה מים להרטיב את הספוג. עכשיו קולו נשמע ברור.
הלוואי לא תרצי לעזוב
תגידי לי איך תלמדי אותי
אני מצטער על הכול, אלוף בליפול
השקט גומר אותי
הוא מתמסר למגע שלי, ואני משתהה ומרווה את הקעקוע.
העיניים שורפות לי
הטלוויזיה צועקת
דמויות שאומרות לי
ללכת מכאן
הוא מוריד את הנייר ומביט ברגלו.
את כבר לא מאושרת
את כבר לא מתקשרת
השדים שטיפחנו
אוי ריבונו של עולם
הוא מאשר.
את הולכת, הולכת רחוק מכאן.
הוא חוטף עֲרֵמָה של קעקועים ורץ החוצה.
*השיר : "לילות וקללות". מילים - טל קסטיאל, לחן - טל קסטיאל, עדן אטד ורז קופרמן, ביצוע - עומר אדם.
ציור של הכותבת.
טקסטים נוספים של רון בספריה:
איזו יכולת הבעה יש לך. וכמה מרחב את מאפשרת בתוך כאוס. תודה על השיתוף. כל כך חשוב. מנפץ בדידות.