שעת בין ערביים. אני יושבת בחצר הבית ומביטה באלכסוני האור יורדים על צמרת עץ הלימונים ומסמנים את המעבר המופז בין היום והלילה. פסי האור משרטטים דוגמת פסים דקים על הפירות המצהיבים, ומשקיפים את העלים כך שניתן לראות את כל מערכת העורקים והנימים שמזינה אותם. לא רחוק מכאן, ברחוב הסמוך, זוהי השעה שבה מתכנסים סביב השולחנות האנשים המאושפזים במחלקה הסגורה לארוחת הערב. כמו ביקום מקביל, שבו הקיום האנושי נראה ונחווה באופן כל כך שונה. המחלקה הסגורה היא אִי של הוויה אחרת. את הדברים הבאים אני כ