במרחב הביניים שבין הדבק הפלסטי והבּוׄרָקס טמון פוטנציאל מט לקרוס. רגעים ארוכים של אמון חסר ודאות, מדע מדויק שהופך לאלכימיה של משתני זמן, מקום והתקשרות. כל קשר קטן שיוצר הבּוׄרָקס בתוך הדבק נקנה בזיעה וביגון, בזהירות מועדת לפורענות, בהבטחה המושלכת על פני מים קפואים. רגעים של אומניפוטנטיות מתחלפים בשבר בלתי נסבל, כמו בציפייה לרמז של שינוי בפני האם, לאיתות כיצד לנהוג עכשיו, האם לצחוק או לבכות? לחבק או להתחבא? לפעמים נחצה הגבול, המרחב קורס לגושים קשים, חסרי גמישות, קרביים מבאישים

חור כניסה וחור יציאה. בד פצוע. שובל מדמם של חוט מלווה, נקרע או מאבד את עצמו בדרך. חור ועוד חור. מחט עולה ויורדת, לפרקים קרובה מאוד לפנים, לעיתים רחוקה. לפעמים נעלמת מאחורי מסך, אפשר רק לנחש מאין תחזור. יד מיומנת מזהה דרך סיבים אטומים של בד את תחנת העצירה הבאה. יד מיומנת פחות מופתעת בזיק של כאב. חיבורים־חיבורים־ ברווחים שווים־משתנים־מתקרבים־מתרחקים מאפשרים לבד להתרופף בין התפרים, להיפתח להצצה, לגלות אניצי מילוי. וחוזר חלילה, מעייף, ומאמץ את היד, את המרפק, את הכתף, כהיקף הלולאה