לא נשארו עוד דפים ריקים ביומן מלחמת איראן השנייה שלי. הדימויים הולכים ואוזלים. האם נאמר כבר הכול? בצד הפנימי של הכריכה הקשה אני מדביקה במסקינג טייפ כתום את קולאז' המלחמות שלי. הקולאז' עובר מיומן ליומן. הוא מתאים לשינויים בכל פעם מחדש. כאן אני האימא האבלה עם כיסוי הראש השחור. אבלה על בזבוז הכוחות, על ההרס, על החורבן ועל המוות. אני מבכה את מותו של החופש ליצור, להתבטא בחופשיות, להביע דעה. אני גם "הנערה החולמת", "הנערה" המנסה להרחיק את רעשי המלחמות ולרחף בעולם של אביב ופריחה. אני

יצירת קולאז' בשיטת "דפי נפש" לפני 11 שנים באחת מהתקופות הקשות בחיי כאשר ליוויתי את אימי למותה, הייתי בתחילת הקריירה שלי בתור תרפיסטית...

מטפלים באומנויות רבים נעזרים בשנים האחרונות ביומני אומנות. בניגוד למשטחי עבודה רגילים, הפנקסים או יומני האומנות, הם זמינים וקל לשאת אותם. היומנים מאפשרים יצירה ספונטנית, בלי עריכה וצנזורה, מעין טיוטה. אימת הקנבס או הדף הריק לא מורגשת בהם. כשרושמים או מציירים בפנקס לא חייבים להצליח, הפעולה חשובה יותר מהתוצאה. התחלתי לכתוב ולצייר ביומנים בגיל תשע ומאז אני צוברת עוד ועוד מילים כתובות ודימויים. השנים חולפות והם הולכים ונערמים: קטנים וגדולים, מסודרים ומבולגנים. כריכה קשה, כריכה רכ