"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4 נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה [1] ) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שני

על טיפול בתנועה והצופן שבתנועה אותנטית בבית הקברות של הזיכרון ישנה חלקה של שכחה נזכרת זו התנועה בגוף האדם אבל היא עדיין איננה שלו זאת המילה שבאדם אבל איננה המילה של האדם היא תהיה שלו כשיגיד אותה. אדם בא לטיפול מפני שהוא כואב. משהו חסר; איזה "דבר" חמקמק, מוקד חסימה, מקור למצוקה. המפתח קיים ולא קיים, נגיש-חמקמק. היכן קיים "הדבר" הזה לפני היותו למילה? ואיך מוצאים, דרך תנועת הגוף, את הדיבור? מינקות הכול נרשם בגוף. מה ששותק ולא נכנס לשפה בא לידי ביטוי בתנועה, כמו גם בקיפאון התנוע