תדמיינו הזדמנות. מעגל של כיסאות, ובמרכזם במה. הכיסאות מתמלאים באנשי מקצוע סקרנים. אולי כי תליתי שלט בכניסה: "מרגישה צורך להכין אתכם שהתוכן של הורבט שאציג היום הוא לא פשוט". העיניים מופנות אליי, אני הקול של המטופל. הוא אינו עומד על הבמה בגופו. אני מרגישה שלא יהיה נכון להקריא את הוורבט מבלי להציג את המרחב שבתוכו הוא נכתב. לא רק את החדר אלא את הדרך אליו. כדי להביא את המטופל לפגישה אני עוברת דרך שלוש דלתות. בכל אחת מהן מתרחשת אותה פעולה בדיוק: מפתח נכנס למנעול, סיבוב, פתיח

במרחב הביניים שבין הדבק הפלסטי והבּוׄרָקס טמון פוטנציאל מט לקרוס. רגעים ארוכים של אמון חסר ודאות, מדע מדויק שהופך לאלכימיה של משתני זמן, מקום והתקשרות. כל קשר קטן שיוצר הבּוׄרָקס בתוך הדבק נקנה בזיעה וביגון, בזהירות מועדת לפורענות, בהבטחה המושלכת על פני מים קפואים. רגעים של אומניפוטנטיות מתחלפים בשבר בלתי נסבל, כמו בציפייה לרמז של שינוי בפני האם, לאיתות כיצד לנהוג עכשיו, האם לצחוק או לבכות? לחבק או להתחבא? לפעמים נחצה הגבול, המרחב קורס לגושים קשים, חסרי גמישות, קרביים מבאישים

היא נכנסה לחדר בסערה, בעקבותיה דולקת עננת הריח שלמדתי להכיר היטב במהלך השנה. ילדה חכמה וחדה שרוצה קרוב קרוב, אבל מתכסה בשכבה עבה של רחוק...