האלכימיה של הג'יפה, ניבה בר-שמעון

במרחב הביניים שבין הדבק הפלסטי והבּוׄרָקס טמון פוטנציאל מט לקרוס.

רגעים ארוכים של אמון חסר ודאות, מדע מדויק שהופך לאלכימיה של משתני זמן, מקום והתקשרות. כל קשר קטן שיוצר הבּוׄרָקס בתוך הדבק נקנה בזיעה וביגון, בזהירות מועדת לפורענות, בהבטחה המושלכת על פני מים קפואים.

רגעים של אומניפוטנטיות מתחלפים בשבר בלתי נסבל, כמו בציפייה לרמז של שינוי בפני האם, לאיתות כיצד לנהוג עכשיו, האם לצחוק או לבכות? לחבק או להתחבא?

לפעמים נחצה הגבול, המרחב קורס לגושים קשים, חסרי גמישות, קרביים מבאישים של חיה מתה, מדממת גואש ונצנצים.

אך לעתים, כשהכוכבים מסתדרים בדיוק בקו אלכימי אחד, נוצר עור גמיש נמתח ושקוף, שואף, עוצר אוויר ונשימה.

במפגש כזה נוצר אושר יש מאין, חיוך פוגש חיוך, מבט מוקסם פוגש מבט חומל. פתאום נעמה מתעוררת בתחושת ניצחון, הרגשות הכבויים והמבט המצמית מתחלפים בזיק שובבי־ילדותי מחויך. היא לא מבינה למה היא כאן. אבל כרגע זה בכלל לא משנה.

או אז החומר הזה יכול להפוך קערה מזוהמת לבוהקת, ידיים מוגבלות־תלויות־דביקות לחופשיות.

אז הוא גם ניחן בכוח של פוקימון אגדי ונושא בתוכו פוטנציאל הכלה לחומרים המפתיעים ביותר: גואש, סבון, וזלין, מים, קלקר, חרוזים, שברים, שערות, חוטים, אבק.

הסינתטי הזה יכול לשאת בתוכו אדמה ולהפוך אותה לשלו. לשאת בתוכו את חכמת האינטגרציה כולה, מבלי להתנשא מגובה פסגת ההישג.

יותר מכל אלה הוא אוסף את עצמו, נשאר על עומדו במקומות בהם אחיו הנוזלים היו מזמן נשפכים ואובדים.

העיקשות להישאר אסוף הופכת לעיקשות דביקה ומלכלכת ביחס למשטחי טקסטיל שאינם עור אנושי נושם – הוא כמו מזהה עור משני ומתקיף אותו, מבקש לחדור ולהגיע למשטח מגעי, ממברנה אותנטית שתחוש בו, שתלטף ותתלטף, שתמשיך לעסוק בו בכפייה בלתי נשלטת.

ואז, כשהוא מונח למנוחה, לעתים נשכח לגמרי, אין לדעת באיזה מצב יימצא מחדש: גופה קרה ויבשה, גוסס ממתין להחייאה, גוף חי ונעים המחכה למגע, גוף מפוצל שהקיא מתוכו שכבת מים ונותר בנשימה עצורה משומר ודומם מתחתיה.

האם כוחות החיים חזקים מהכול? אולי עדיף לזכור אותו כפי שהיה, כמו אלבום זיכרונות שאין צורך לפתוח, קופסה סגורה המשמרת במרחב דמיוני רגע אלכימי נדיר.

ניבה בר שמעון: tkwsniva@gmail.com

טקסטים נוסף של ניבה בר- שמעון:

סיליקון בכור ההיתוך

מחטים וסיבים