הספרייה הבין-לאומית
לטיפול באומנויות

רקמה כפעולה תרפויטית וכמטפורה לפעולת הנפש בזמני משבר התחלתי לרקום כשפרצה מלחמת איראן, בלי שום תוכנית ובלי כוונה מוקדמת. רקמה היא מלאכה סלחנית. אפשר להניח אותה בצד ליום, לשבוע או לחודש, וכשחוזרים אליה היא מחכה בדיוק במקום שבו נעצרה. היא אינה דורשת סטודיו, הכנות מיוחדות או חומרים יקרים. בתקופת מלחמה, שבה תחושת הרצף שוב ושוב נקטעת, הייתה בכך נחמה בלתי צפויה. רוב העבודות נרקמו במעין מצב של reverie אגב שיחותיי עם בני הבית, או בזמן בהייה במרקע בסרטים שאינני זוכרת. בזמני האזעקות לקחתי את הרקמה איתי...

אני עולה במדרגות לעבודה, בפתחו של המסדרון הארוך מקבלת את פניי הקשת המצוירת על הקיר. הצורה הזאת של הקשת היא מהאהובות עליי. עשויה לסמל חיבור וקשר בין שני צדדים, מצב של תודעה חדשה הנולדת מכאוס וחורבן והברית שבין האדם לאלוהים. הסטודיו שלי נמצא בצד שמאל, אני משתהה רגע בכניסה, נמשכת לפנות לימין אבל תיקיי הרבים והחפצים שאני סוחבת איתי תמיד, כמו מטפלת באומנות טובה, מכבידים עליי. ואני פונה שמאלה לחדרי רק לרגע כדי להניח אותם ולשוב למסדרון. לא מזמן תלינו בסופו קופסה לבנה העשויה תאים תאים כמו כוורת...

הצתה. ראש גפרור מתחכך בשכבה מגורענת ונדלק, מדביק באש פתיל של נר. הלהבה רוקדת, שובת לב, מפזרת אותות חיים כוזבים. הנרות נוגעים זה בזה, מתאחדים, פתיליהם מתארכים ומתחברים ללהבה אחת, שעווה מטפטפת ואז זורמת ונשפכת, לַבָּה של חֶלב. רגע אחד של אמון שאנן יכול להסתיים בהשמדה מפוייחת. הריגוש שבאש האסורה, המסוכנת, הבלתי צפוייה, תמיד הכוננות הפנימית, נכונות לזנק כנמר ולמנוע את הנורא מכל שאולי כבר קרה. בשוליים המתקרבים למרכז נמצא פיתוי גדול מידי, המשחק בקצוות שבין חיים ומוות, בין עשן ואש. אם נשרוד את...