הספרייה הבין-לאומית
לטיפול באומנויות

שיניים. סכין. מספריים. החבל שנחתך, מפריד ומחבר אותך. החיתוך, מיטיב ומאיים, ממשיך ללוות; בגזיזת ציפורניים זעירות, בקיצוץ שיער פלומתי הממיר פתאום תינוק בפעוט. אנו חותכים מעלינו חלקים שאין בהם עוד צורך, חומר מת. סצנות מסרט נושרות בעריכה. כמו "האיש עם השערות" של יהונתן גפן, שמבלי להתכוון נושא עמו בתוכן את כל החוויות בהן נתקל בדרכו. לפתע כשהוא מסתפר הוא ומשאו נעלמים כלא היו. קשה ללמוד לחתוך, לשחרר. המפגש בין הלהבים החדים ובין האצבעות הרכות מעורר ספקות, מדיף ניחוח של סכנה. כמו סגירה של דלת, אנחנו...

"אני פֶּרְפֶצְיוֹנִית!" נטלי צועקת עלי. "את לא יודעת שאני... נו, המילה הזאת?" "העיניים עקומות, מה את לא רואה?" "אני לא יכולה לסבול את זה, מה אתם לא מבינים?!" "הציור מלא הבעה", אני אומרת לה. "עקום!" היא צורחת. "אני רוצה לתקן! עכשיו! לא הבנת שאני פרפציונית?!" "אז נתקן", אני אומרת בשקט, "אפשר לתקן." נטלי הביאה תמונת פנים צבעונית של אישה, צילום שבחרה וגזרה מהעיתון בהתבוננות ובתשומת לב רבה היא ציירה אותה על בד בצבעי אקריליק. היא הייתה גאה כל כך בתוצאה, אך כעת היא נראית לה כל כך רחוקה ממה שרצתה....

אני אוחזת במלבן סבון קשה בשמאלי. הוא לבן, פינותיו מעוגלות ועולה ממנו ניחוח עדין של פריחה בשדה אביבי. בימיני מפסלת לגילוף בעץ ואני חורצת בסבון חריצים אקראיים עדינים לאורכו. אך עם כל תנועה הם מעמיקים ומתחילים לקבל כיוונים שחוזרים על עצמם. פירורי סבון נושרים אל מגש הקטן מבמבוק ומתחילים להיאסף לערֵמה גרגירית. אני מסובבת את הסבון לצידו השני וחורטת גם שם קווים המהדהדים המשך ותשובה למה שכבר גילפתי. מתחיל לצוץ איזה דימוי, גוף יושב עם ידיים ורגליים, בעל חיים, לפעמים צורות מעוגלות ומופשטות. אני ממשיכה...