איראן אהובתי, עינת סיני פסטרנק

nonaorbach
5 בנוב׳
זמן קריאה 2 דקות

עודכן: לפני 6 ימים

"אובססיה איראנית 1", טכניקה מעורבת, 21\15 ס"מ 2023-4

נולדתי בשנת 1974, תשעה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בהיותי בת חמש עברה משפחתי למקום מגורים חדש. זיכרוני הראשון משם: ירדתי מהמשאית שהובילה את מטלטלינו ופגשתי אישה ששאלה אותי מי אנחנו. סיפרתי לה בהתלהבות שבאנו לגור כאן, ושאנחנו קרובי משפחה של דודתי שכבר גרה במקום. תגובתה הייתה: "אוי, עוד משפחה של פרסים...". היה זה המפגש הראשון עם השד העדתי שצרב בתודעתי חוויה של בושה (פַּרְסִי מִידוּנֶה[1]) ושל הסתרה שנשאתי בקרבי במשך שנים רבות.

רק כשנהייתי אימא בעצמי החלטתי להתמודד עם הנתון הביוגרפי הזה שהיה מקור לעוגמת נפש בשל ההדחקה המתמשכת – מקור לרגשי נחיתות, לחרדות ולתחושת תסכול בלתי מרפה. התמזל מזלי וניחנתי בכושר ביטוי אומנותי אותו פיתחתי לאורך השנים ובעשור החמישי לחיי הצטרפתי ללימודי התואר השני באורנים במחקר המבוסס על יצירה, מה שהפך בראייה על ציר הזמן לנקודת מפנה משמעותית בחיי. נקודת המוצא למחקר הייתה עבודת שורשים מאוחרת. בגיל ארבעים וקצת מצאתי את עצמי מציפה זיכרונות של הוריי מאיראן, ארץ מולדתם, שומעת אין-ספור סיפורים ממשפחתי המורחבת על המדינה היפה ממנה היגרו בעקבות החלום הציוני. התחלתי לנבור באלבומי תמונות, ללקט חפצים שהגיעו "משם" והכול הפך חומר גלם חושני המפעיל את מעיינות היצירה שבי. מאז ועד היום אני מפתחת גוף עבודות שמהותו השפעת התרבות האיראנית על חיי בבדיקה קפדנית של המפגש בין שני העולמות.

ככל שעבר הזמן חשתי שאני שבויה בכל הקשור באיראן ויוצרת בתהליך של איחוי ושל תיקון מקטעים בזהותי. בעבודתי יצרתי אוסף דימויים ייצוגיים של איראן המדומיינת שאני חלק ממנה. באמצעות משחק בין מדיומים אומנותיים שונים המייצרים שפה רב־תחומית חדשה נבראת ביוגרפיה חלופית שלתוכה אני יוצקת את זהותי המשתחררת מעכבות העבר.

כל זה היה לפני שבעה באוקטובר, לפני העימות החזיתי עם איראן, מצב מטלטל שאותת לי בלב והתריע שהמתקפה הולכת להתרחש. ימים אלה שבהם האסון נוכח בקרבנו, הקונפליקט והמשבר מהדהדים במציאות של כולנו, האומנות שלי מקבלת כוח מיוחד. התינוקת, שנולדה תשעה חודשים לאחר אסון קולקטיבי אחר, גדלה להיות אדם מבוגר שצל כבד מרחף מעליו כל הזמן – אני מבקשת להאיר את המקומות האפלים המנציחים את המאבק בין שתי המדינות ומאמינה שהאומנות היא מרחב המאפשר שיח אחר שבסיסו תאוות חיים ותשוקה לגאולה אישית וקולקטיבית.

[1] * כינוי גנאי לעולי איראן בישראל של שנות החמישים והשישים