"תמונה עם כל הנכדים" - טליה קוץ-שמיר

לפעמים אני מעזה ושולחת יד פנימה, מנסה למשש, איזו צורה וחומר יש לאסון הזה.

האסון חצה את העולם לשניים, יש את מה שלפני ומה שאחרי, יש את העולם שפה ויש את העולם שמעבר. מצבי צבירה שונים.

מהרגע בו עליתם חמישתכם בסערה השמיימה, הפכתם בשבילי מרחפים, עם איזו נוכחות אוורירית ומלאה ברוח, שלמים אבל חסרים את החומריות שהייתה כל כך אתם.

בעולם שלמטה נשארנו עם פגיעת ההדף, עם המשקל העצום והנפח, עם תחושות הגוף הפיזיות והכאב. המוות כאן הוא תחושה וחומר. הוא המטאור, עצום כבד ומוצק, בלתי ניתן להזזה. הוא המכתש והבור, הוא זפת שחורה, עיסה בוצית עם תנועה מתפשטת פנימה והחוצה. אם רק אניח רגל בתוכה, אתקשה לצאת. הרצח הוא חומר אפל, חד ושפל, מילים שלא מתחברות אליכם בשום צורה. אתם הייתם אור רך, הייתם צחוק ונדיבות, האפילה קשה מדי, אליה אני עוד לא מסוגלת להתקרב.

המוות הוא חומר מתפורר, החפצים הרבים שהשארתם, ערמות של ניירות ותמונות, בגדים וחפצי נוי הפכו לנשל, קליפות שאין להן שימוש, והן הולכות ומתפוררות. וגם הזיכרונות החיים, השלמים, התלת ממדיים, הולכים ומדקקים, כמו ניירות המשי מערכות העפיפונים שנותרו  בבית שלכם. 

בכל מפגש משפחתי, אמא שלי היתה מבקשת: "אני רוצה תמונה עם כל הנכדים", מבקשת ומפצירה. ולא תמיד זה הצליח, קשה היה לכנס את כולם ולהעמיד אותם יחד, אבל לפעמים כן. ויש כמה תמונות כאלה שנשארו לנו, מזכרות יפות ומכאיבות מחנוכיית הנכדים שבערו בה פעם שמונה נרות, והיום חסרים בה שלושה. הנה תמונה כזאת כשהייתם והיינו כולנו חומר חי, על הדשא, עומדים ומצמצמים מעט עיניים מול השמש החורפית. בגבכם המרפסת והגינה היפה, שבחיקן נערכו חגיגות וארוחות.

ואני מנסה בכל כוחי ובתנועה סיזיפית כמעט, לרקום את ההוויה הזאת, המתפוררת בין ידיי ומועכת את הלב, לקרוא כמו בכתב ברייל את רישום החוטים המשתחלים ומסתבכים זה בזה, מנסה לחבר את ניירות המשי ובלי כוונה, קורעת אותם תוך כדי. מגששת דרך החומרים את הדרך, אולי הם יגלו לי מה שהמילים לא הצליחו עד עכשיו. 

"תמונה עם כל הנכדים", 2023 - ינואר 2024, רקמה וטושים על בד וניירות משי 50*74 סמ.

טליה קוץ שמיר- מטפלת באמנות ואמנית taliksh@gmail.com

ב-7/10/23 איבדה את אחיה וכל בני משפחתו, שנרצחו בביתם שבכפר עזה.