תל - עדי הילבוך תמיר

כשהיא נפטרה הלכנו לאיבוד בתוך חדר היצירות שלה.

ערמות על ערמות של ציורים זה על גבי זה – 

בגדלים שונים בעוביים שונים:

ציורים בפחם,

בצבעי מים, בצבעי שמן,

רישומי עיפרון –

שוכבים על מדפים,

עומדים ממוסגרים –

מחכים שמישהו יביט בהם

וייתן להם מקום ראוי.

עמדתי בחדר החשוך הזה.

מנסה לספוג לתוכי עוד מהעושר שניצב מולי.

סבתא, טאטא כפי שקראנו לה, גילתה את אומנות הציור בשלב מאוחר בחייה – אחרי שהתאלמנה. עד למות סבי היא הקדישה זמן רב מחייה למפגשים חברתיים. עם האובדן נוצר אצלה ריק גדול והיא ביקשה למלאו. זה קרה זמן רב לפני שנולדתי. מבחינתי טאטא הייתה תמיד אומנית, לא הכרתי אותה אחרת.

פעם ביקשתי לצייר איתה, כמוה. היא הניחה על ברכיי ספר ענק ועליו נייר ופחם, התיישבה לידי ונערכה גם היא לצייר בפחם. מולנו על הספה הייתה מונחת כרית שעליה היה רקום פיל. הסתכלתי עליו כמה דקות: "טאטא, איך מציירים פיל?" היא חייכה אליי ברוך, לקחה את הפחם בידה, מצמצה בעיניה ואמרה: "מסתכלים רק על הפיל, עוקבים עם העין אחר התנועה שלו ומציירים בלי להסתכל על הדף." הסתכלתי עליה, ידה עם הפחם בשרבוט קליל, הצמידים שלה רוקדים ומרשרשים איתה. חייכתי. חזרתי לדף הלבן שלי, הרמתי את ראשי וניסיתי לצייר בלי להסתכל על הדף.

הפחם בידי השחיר את אצבעותיי, במגע עם הדף, התפורר, השמיע חריקה עד שמצא את הזווית הנכונה והתחיל להחליק על הדף, נענה לי והלך בדרך שהובלתי בעזרת עיניי. עם התנועה של הקו שהלך ונמתח, הרגשתי שתפסתי גל, מהזנב של הפיל עד החדק, הגל שִחרר אותי, צחקתי בקול רם. המבטים שלי ושל טאטא נפגשו לרגע, לא יכולתי להתאפק, והסתכלתי ישר על הדף. לנגד עיניי עמד הפיל הכי יפה שראיתי מימיי.      

בעודי בחדר האפלולי,

ממששת ניירות,

נוגעת בקווים ובכתמי צבע,

אני מקשיבה ללחשושים של המבוגרים מאחור,

מתדיינים מה לעשות עם האוסף האין-סופי הזה

שהוא כעת מיותם.

אולי לתרום?

למי?

לאן?  

עדי הילבוך תמיר, מטפלת באומנות: adi.hilbuch@gmail.com