מפלצת בצלחת - יפעת גולן ערב

שבת הוא היום הכי קשה. שבת הוא יום של משפחה, של פנאי, של גופים קטנים נדחקים אל מיטת הורים רחבה, של נסיעה לטיול או לים, של פנקייקים שרק אתה ידעת להכין כל כך טוב. בשבתות שלנו יש חור בצורה שלך. המיטה הרחבה חצי ריקה, אי אפשר להידחק לתוך מקום רחב וריק. הילדים פשוט נכנסים למיטה, לפעמים כבר ישנו בה מראש, כי לא היה לי כוח להתעקש איתם על שינה במיטותיהם. בנסיעה לטיול יש מושב פנוי ליד הנהגת, ואין מי שיבחר לנו שירים לדרך, או שיעזור לי לנווט. את הפנקייקים שלך הפסקתי לנסות להכין, הרווח בין הטעם של הפנקייקים שלי לטעם של הפנקייקים שלך, היה בלתי נסבל.

בשבת כולם עם המשפחות שלהם, השלֵמות, שאין בהם חללים כואבים, ולנו אין איך למלא את החלל. אנחנו פשוט צפים לנו ביום הזה, מחכים שיעבור, מנסים לזוז כמה שפחות מתוך אמונה טיפשית שאז זה לא יכאב.

כל שבת בערב, בשש, נועה דופקת בדלת. אתה הכרת אותה לִפְני? תמיד הכרת את כולם, דיברת עם כולם, בטח ידעת מי היא. אני לא ידעתי, הכרתי בָּפָּנים, אבל לא הייתי בטוחה מאיפה. היא באה בשבעה, הביאה בולונז, לקחה את הילדים למטבח. אמרה לי שהיא תהיה איתם קצת. לא הייתי מספיק פנויה לחשוב על זה, היו כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה, ואתה לא היית שם, ולא ידעתי איך לנהל כל כך הרבה אינטראקציות חברתיות בלעדיך. זה היה התפקיד שלך. ואני, בימים ההם, הראשונים, בקושי את עצמי ניהלתי. לא חשבתי על זה יותר מדי, רק אמרתי לה תודה ושקעתי חזרה בענן הרך והעצוב שלי. איתן אמר לי בערב, כשהשכבתי אותו לישון: "אמא, נועה עשתה לי היום מפלצת בצלחת, אפשר גם מחר מפלצת בצלחת?".

"מה זה מפלצת בצלחת, חמודי?" שאלתי, וביני לביני ניסיתי להיזכר מי זאת נועה.

"זה שלוקחים את הצלחת שהכי אוהבים, ואז שמים פסטה, ואז שמים בולונז ואז מערבבים חזק חזק ואז יש מפלצת בצלחת, מבולגנת ומלוכלכת, ואז אוכלים אותה, עד שאין יותר כלום!" עיניו ברקו באור של ילדים "ואני אכלתי אותה וניצחתי אותה, ומחר אני רוצה שוב".

"בסדר", אמרתי לו ונישקתי לו את המצח שלך "תזכיר לי בצהריים אם אני אשכח".

למחרת היא באה שוב, הפעם עם שניצלים ופתיתים. מסתבר שיש כל מיני סוגים של מפלצות. הפעם שמתי לב. קמתי ממקום מושבי בין המ"פ שלך לבין החבר שלך לצוות, והלכתי למטבח. איתן חיסל את המפלצת שלו בתאווה. גילי זרקה חתיכות מהמפלצת שלה על הרצפה. נועה ישבה ביניהם והכניסה לגילי מדי פעם כפית עם פתיתים לפה.

הצגתי את עצמי. היא אמרה שברור, היא יודעת, שאלה אם לארגן לי מפלצת משלי. אמרתי שלא, אין צורך, אני לא כל כך פנויה כרגע להילחם במפלצות. חייכנו אחת לשניה, עין לעין. העיניים הן חלון לנשמה. "סליחה שאני שואלת" התיישבתי לרגע בכיסא שלך ליד שולחן האוכל וקמתי שוב בבהלה "מאיפה אנחנו מכירות? אני מתנצלת, כל כך הרבה אנשים באים, ואני מתבלבלת..".

"זה בסדר" היא חייכה חיוך טוב, קמה והדליקה את הקומקום החשמלי "באמת לא ממש הכרנו. אני שכנה שלכם, גרה שתי קומות מעל. תה או קפה?". "תה" אמרתי מיד, בלי לחשוב, כמו שעונים על שאלות בבית. והיא שאלה אם סוכר או דבש או כלום ובחשה לי לתוך התה והגישה לי, והוא היה חם כמו חיבוק.

מאז כל שבת בשש היא באה. היא דופקת בדלת ואיתן רץ לפתוח לה, הוא יודע שזו היא. היא שואלת אותו איזו מפלצת להכין היום, שולחת לי חיוך, לוקחת את גילי על הידיים והולכת איתם למטבח. יש לי זמן לקפל את הכביסה שמחכה, לסדר את הצעצועים הפזורים על השטיח, או להיכנס להתקלח בנחת. לפעמים אני רק יושבת בשקט בסלון ומקשיבה לדיבורים שלהם במטבח. לבית יש לשעה קלה ריח של חביתות או של טוסטים, ריח של משפחה.

בשמונה, כשהילדים מקולחים ואחרי סיפור במיטות היא נותנת לי חיבוק, עין לעין, לב ללב, נשמה לנשמה. בלי מילים. ואז היא הולכת. אני מלטפת ראשים, ונותנת נשיקות ומכסה רק עוד פעם אחת אחרונה. וכשאני יוצאת מחדר הילדים אני הולכת למטבח, שם מחכה לי צלחת. אני מתיישבת וחותכת את מה שיש בה, ומערבבת חזק חזק ואוכלת, עד שאין יותר כלום.

יפעת גולן ערב: yifatparis@gmail.com