חקירת טושים - רוברטה פוצ'י

טושים [עטי לבד] מצאים כמעט בכל בית, בית ספר ותיק גב. הם אטרקטיביים וקלים לשימוש. אין צורך "לצייר משהו", המייצג דימוי שניתן לזהותו (זו רק תזכורת למי שנתקע עם: אני לא יכול לצייר או שאני לא יודע מה לצייר). כמה סוגים של נקודות, קווים וסימנים ניתן להמציא? בכמה דרכים ודפוסים ניתן להציב סימנים אלה על גיליון הנייר?

בכמה דרכים נוכל לכסות שטח בצבע או בצורה? 

נסה לחקור את כל התנועות האפשריות של פרק כף היד, היד, הזרוע שלך ולבחון את העקבות שהותיר הטוש במהלך התנועה. ניתן גם להזיז או לסובב את גליון הנייר שלך.

 כל סימן יכול לחזור על עצמו וליצור סוגים שונים של מרקמים, על פי דרגות שונות של צפיפות ודלילות. ומה שמתגבש בהדרגה על גיליון הנייר, כנראה שייתן לנו הצעות חדשות להמשך העבודה.

בכמה דרכים יכולים נקודות וקווים לקיים קשר? נקודה היא קו נע, או כמו שפול קליי אמר, "קו הוא נקודה שיוצאת להליכה"?

ומהו ההבדל בין ציור בקווים צבעוניים לבין ציור דרך כתמי צבע?

מי מוביל: העין, היד או הרעיון? האם צבע "קורא" לשני להצטרף אליו?

בסטודיו שלי, ליד הטושים, יש קופסה קטנה מלאה בניירות קטנים לסקיצות, ולידה גם  כמה ניירות מצוירים (כמו התמונות למעלה). כרטיסים מצוירים אלה ניתן גם לצרף וליצור חוברת אקורדיון, או להשאירם נפרדים. (פתרון שימושי מאוד בקבוצה). במצבים מסוימים, ערכה זו מהווה נקודת התחלה קלה יותר מאשר גיליון לבן גדול.

אופן הצגת חומרים היא היבט חשוב שיכול להשפיע גם על תהליך היצירה. כיצד מוצגים גווני הצבעים השונים? האם כולם נראים לעין?

במקרה של קבוצה, כיצד  יש לכולם גישה אליהם? גם המכל עצמו יכול להשפיע על תפיסת התוכן. מאיזה מיכל אתה מעדיף לקחת טוש ולמה?

אתה יכול למצוא עוד על נושא זה בפוסט "מכיל מוכל" על ידי נונה אורבך

שמתי לב שלפעמים, בקבוצות שבהן הטושים ממוקמים בצנצנות במרכז השולחן, הצבעים אינם נבחרים בקפידה והם אינם מוחזרים, אלא מתפזרים על כל השולחן.  על ידי הנחתם במרכז השולחן, על רצועת נייר מקופלת ארוכה, אי הנוחות הזו נעלמת מעצמה. רצועות הנייר הן גם קלות מאוד לקפל או לשאת. אם הטושים  מוצגים על מדף או משמשים אדם אחד בכל פעם, רצועות קצרות יותר יכולות להתאים.

עכשיו נראה לי שאת רוצה לקחת כמה טושים ולהתחיל בחקירה שלך,  תיהני!