איך מדברים עם ילד משרבט? אמירה אור

ניתוח פגישה אחת של ד. ו. ויניקוט

רעיונותיו של ד.ו. ויניקוט בכל הקשור לטיפול בילדים מהווים מקור השראה למטפלים רבים. בחרתי לעקוב אחר תגובותיו, בפגישת היכרות אחת, שבה שיחק במשחק השרבוטים  squiggle game, עם ילד שמאושפז במחלקה האורטופדית בבית חולים לילדים בפינלנד.    

ד.ו. ויניקוט הציג את טכניקת השרבוטים בראיונות האבחוניים שלו, שבהם הן הילד המטופל והן המטפל השלימו לסירוגין זה את ציוריו של זה (1971). המטפל והמטופל מתחלפים לסירוגין בתפקידים: האחד מתחיל את השרבוט והאחר משלים אותו. הדימוי שנוצר הוא בעל משמעות להבנת העולם הפנימי של המטופלים (ויניקוט, 1971).

הרקע לפגישה

ויניקוט נפגש לראיון ייעוצי עם אירו בן התשע. הפגישה התקיימה בבית חולים לילדים בקופיו שבפינלנד, שם הילד מאושפז במחלקה האורתופדית עקב פגימות באחת מרגליו וצורך בניתוח. הפגישה התקיימה לשם הדגמה לצוות. ויניקוט כותב: בתחילת הפגישה הסברתי לאירו את משחק השרבוטים.

אמרתי: אני אעצום עיניים ואלך על הנייר. אתה תהפוך את זה למשהו. אחר כך נתחלף ואתה תהיה ראשון. אתה תעשה משהו ואני אהפוך אותו למשהו.

להתערבות משחקית זו יש חוקים מוגדרים. המשחק ההדדי מעניק למטופל תחושה של הנאה, נינוחות, חופש, דמיון, וטשטוש ההיררכיה. כישרון והישג הם משניים. ספונטניות ויצירתיות הן העיקר. המבוגר והילד מקבלים תפקיד דומה.

שרבטתי צורה סגורה. הוא מייד אמר "זה רגל של ברווז"  הופתעתי מאוד. הבנתי שהוא רוצה להפנות את תשומת ליבי  למגבלה הרפואית שלו. לא אמרתי דבר אבל כדי לגשש הלאה, ציירתי רגל פגועה של ברווז.

רציתי להיות בטוח שאנחנו מדברים על אותו דבר. אירו בחר לצייר את הגרסה שלו לרגל פגועה של ברווז. הבנתי שאכן הנושא הוא הרגל. יכולתי עכשיו להישען לאחור ולחכות לתקשורת סביב הבעיה האורתופדית שלו.

המטפל מופתע מהמהירות שבה אירו מתייחס  למגבלה הרפואית שלו. הוא אינו לוחץ עליו, אינו דוחף אותו ואף נמנע מפירוש בשלב זה. הוא בוחר בבדיקה משחקית של המצב ומצייר רגל פגועה של ברווז. הגישוש ההדדי החל – החיפוש אחר שפה שהיא יצירה משותפת ומתן שהות ליצירת אמון וקשר.

שרבטתי קו שאירו הפך לברווז שוחה. הרגשתי שאירו מעביר לי תחושה טובה בקשר לברווזים, לשחייה ולאגמים.

הילד הוא שמכתיב את הקצב. המטפל רגיש לרמזים מצד הילד כדי לדעת עד כמה ובאיזה קצב להתקדם. הילד הוא המוביל.  

אילוסטרציה מתוך הרישום המקורי

עכשיו הוא שרבט משהו והפך אותו לשופר. עזבנו קצת את הברווזים ואת האגמים והתחלנו לדבר על מוזיקה. הוא סיפר שאחיו מנגן בחליל והוא מנגן קצת בפסנתר. הבנתי שהוא מתכוון להפקת מוזיקה באצבע פגומה. אירו אמר שהוא אוהב מוזיקה ושירצה ללמוד לנגן בחליל.

חוקי המשחק של ויניקוט אינם נוקשים. כאן הילד מחליט להשלים את הציור של עצמו. הוא מעביר את השיחה מברווזים למוזיקה. התנועה זורמת ואין כפייה או נוקשות.

ראיתי שמדובר בילד שמח ובריא בעל הומור, ולכן העזתי ואמרתי: "נראה לי שלברווז יהיה קשה לנגן בחליל".

לא שיקפתי לו את העובדה שדרך הברווזים הוא מדבר על בעיותיו הרפואיות. העדפתי להימנע מפירושים. ברור שבחירותיו היו לא מודעות וככה השארתי את הדברים.

ניכר חיפוש של דיאלוג המשלב שרבוט, דמיון, הומור ואלתור, אך גם נוגע ברגש עמוק. המטפל מתקשר בשפה הומוריסטית. אין כאן כמעט פירושים וניתוחים. אין רצינות או כבדות. יש שימוש בדמוי הגולמי, המצויר, כפי שהוא. התהליך מתרחש בשלב זה, ללא תיווך המודעות.

שרבטתי קו והוא הפך אותו במהירות לכלב. הוא נהנה והיה מרוצה. יכולתי לראות שמשהו מהכוח של השרבוט שלי עבר לציור שלו. זאת דוגמה לאגו תומך. 

התערבות ללא מילים. השרבוט של ויניקוט טעון באנרגיה, בכוח ולהבנתו הוא משפיע על הציור של אירו ומעביר לו חוויה של עוצמה. היצירה המשותפת באווירה של משחק קליל, מתחילה בהדרגה להשפיע על התפיסה עצמית של הילד.

הוא שרבט, ואני המשכתי את השרבוט שלו לסימן שאלה. הוא אמר: "זה היה יכול להיות שוער". טבעי שלא ניחשתי את כוונותיו. אם היה חושב שיש לי יכולת לנחש מראש את מחשבותיו זה היה מטריד. דיברנו מעט. שאלתי אותו: "אתה יודע לשחות?" הוא הינהן בהתלהבות והבנתי שהוא נהנה משחייה.

המטפל מתנהג יותר כחבר בוגר מאשר כמטפל מרוחק ומנותק רגשית שמנסה לחדור למוח של הילד ולנחש מה מתרחש שם. סימן השאלה מתקשר לשאלות שעולות בתחילת קשר טיפולי. אבל ויניקוט משאיר את האווירה החברית ופשוטה ככל האפשר.

אני שרבטתי משהו שצורתו דומה ליד. אני לא יודע אם זה היה נכון. אבל ככה פעלתי. אירו הפך את היד לפרח. הוא אמר: "אם אחבר את הקו הזה ואת הקו הזה יצא לי פרח".

אני חושב שבכך ביטא את אי הרצון שלו להסתכל בידיו. מובן שלא אמרתי כלום. כל מה שהייתי אומר היה מפריע לתהליך.

ויניקוט מבין את הפיכת היד לפרח כהימנעות מנושא הפגימות האורתופדית. הוא מכבד את ההימנעות של אירו ומתאים את הקצב לזה של הילד. פירוש ישיר בשלב הזה היה כופה על הילד להתמודד במישרין עם הנושא הכאוב כשאיננו מוכן לכך עדיין. סבלנותו ועדינותו של ויניקוט גורמת לו לחכות להבשלה של התהליך הפנימי וליוזמה של המטופל.

בהשפעת הציור הקודם, אירו צייר יד פגועה. זה היה רגע חשוב. שאלתי על מה הוא חשב ."זה פשוט קרה." הוא אמר. עכשיו הוא כבר היה קרוב מאוד להתבוננות בפגיעה של היד שלו. זאת הייתה תגובה להכחשה שהופיעה בשרבוט העשירי כשהפך את היד שעשיתי לפרח. עכשיו נתתי לדברים לנוח קצת. ידעתי שאנחנו עוסקים בדברים משמעותיים. שאלתי אותו על חלומות.

המטפל בודק אם התהליך שהביא את אירו להסתכל במישרין במגבלה שלו היה מכוון ומודע. הילד מודה שהוא עצמו הופתע כשצייר יד פגועה. השפה של  השרבוט מקדמת מאד את התהליך ואת הקשר הטיפולי.

אירו סיפר שהוא ישן בעיניים פקוחות, כך שהוא לא רואה כלום. אחר כך הוסיף: "החלומות שלי הם בדרך כלל נחמדים". אז הבנתי שגמרנו עם נושא החלומות וחיכיתי.

הוא שרבט ואני אמרתי: "זה כמו היד השמאלית שלך, לא?", הוא ענה: "כן, קצת". נראה שזאת הפעם הראשונה שהוא מדבר על כך. הוא סיפר שהיו לו המון ניתוחים ועוד יהיו לו המון. כך היה גם עם הרגליים. הבנתי שלנעל שצייר יש קשר לנושא.

תהליך המפגש עם ויניקוט העניק לאירו כוחות להתמודד במישרין עם הנושא הכאוב של ידו המעוותת. אירו מרגיש  שהוא זה שיזם את השיחה הישירה על פגיעותו ולכן חש הישג. 

הוא אמר:  "יש לי ארבע אצבעות ברגל והיו לי שש, אני זה כמו הברווז, לא?"

"ואחר כך, הם מנסים לשנות את מה שהיית כשנולדת..."

אירו: הייתי רוצה ללמוד לנגן בחליל.

אירו חש שיש לו שליטה על השיחה והוא זה שיזם את השיחה הישירה על המצב של היד שלו.

הייתי מודע לאי יכולתו לנגן ושאלתי: "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?"

הוא: אני לא יודע, אולי כמו אבא הבונה בניינים או מורה למלאכה.

 השאלה על חלומות היא הזמנה: "בוא ארח אותי בעולם הלא מודע  שלך". זה גם מסר שמשמעותו: "אתה מעניין אותי וכך גם החלומות שלך. יש לי ענין בעולם הפנימי שלך". אבל בלי כפייה ובלי לחץ.

הוא בוחר דברים קשים יחסית למצבו.

אני : אתה כועס על הניתוחים

כאן ויניקוט מחליט לגעת באופן ישיר בנושא הרגיש. נראה שהוא מעריך שעכשיו אירו מסוגל להתמודד עם הפגיעות.

הוא אני אף פעם לא כועס. זאת בחירה שלי. זה יותר טוב.

שוב  נגיעה ברגש הקשור לבעיות הרפואיות. כשהילד מגיב בהכחשה (אני אף פעם לא כועס) המטפל מוותר על נגיעה בנושא הכאוב ומשאיר את הילד עם ההמשגה שלו: "אני בוחר".

הוא הופך את השרבוט שלי לחלק של חרב. הוא צייר כריש. לדעתי זאת הייתה חרב.

ויניקוט נמנע מליפול בפח ולפרש את החרב ככעס או תוקפנות כלפיו או כלפי המצב. זה שוב אותו דבר...עכשיו משנפתחה הדלת להידברות הצורך לפרוק את המטען גובר. ולכן ניכרת החזרתיות.

אני:  "נחזיר אותו לים או שנבשל אותו?"

הוא: נחזיר אותו לשחות באגם כי הוא קטן.

נבשל את הכריש? ההומור האבסורדי של ויניקוט כרגרסיה בשירות האגו. דרך להפיג מתח ולהתקרב. הצטרפות לעולם הדימויים של הילד ומתן תחושה שזה העולם האמיתי

הבנתי שהוא מזדהה עם הכריש, ושהוא מדבר על פנטזיה של טרום לידה.

אמרתי: "אם נחשוב עליך כעל קטן אז תרצה לשחות באגם. אתה מספר לי שאתה אוהב את עצמך עם היד הפגועה ועם הרגל ושאתה רוצה שיאהבו אותך כמו שהיית כשנולדת. כשתגדל תרצה לנגן בפסנתר וליצור עבודות יד, ולכן אתה מסכים לניתוח. הכי חשוב לך שיאהבו אותך כמו שאתה וכמו שהיית".

ויניקוט מקשר בין השרבוט, בין הנכות של אירו ובין נושא הברווזים. משפט קצר ולא  מכביד.

הוא: "לאמא יש מה שלי יש". עכשיו הוא צייר בספונטניות את הדפורמציה שלו, ואמר זה שוב אותו דבר.

דיברנו עכשיו על המשפחה שלו. שאלתי אותו אם הוא בחור שמח. הוא שרבט. ויניקוט הפך את השרבוט לנעל.

בסוף הוא שב וצייר ברווז. זאת הייתה עדות לכך שהוא אהוב.

לקראת סיום הפגישה המטפל אינו פותח נושאים חדשים אלא שב אל הקודמים. כך הוא מביא את הפגישה לסיומה.

     מה ניתן ללמוד על עקרונות הטיפול של ויניקוט מפגישה זו?

·      ספונטניות, הומור, משחקיות הימנעות משפה מקצועית ללא משפטים ארוכים.

·      העדר הירארכיה-שותפות בגובה העיניים במשחק.

·      חיזוק, מתן כוח. הילד שואב כוח והשראה מהשרבוט הספונטני של המטפל. הוא חש אותם כשלו.

·      תמיכה ועידוד הן בדרך ציורית והן באופן מילולי.

·      קבלה ונדיבות לאורך כל השעה.

·      המטפל מתאים את השפה שלו לשפה של הילד.

·      התייחסות מתמדת לשפת הגוף, לאנחות וכו''.

D. W. Winnicott (1971) Therapeutic Consultations in Child Psychiatry. The Hogarth Press, London

אמירה אור: amira.or11@gmail.com