איך להחזיק את זה ביחד? ד״ר מיכל בת אור
- nonaorbach
- 21 במרץ
- זמן קריאה 15 דקות
מפגש זהויות; אומניות-מטפלות באומנות מציגות תערוכת מחווה ל״סטודיו הבטוח״.
רשמים אישיים מהתערוכה "לבי סמוך ובטוח", גן-שמואל, דצמבר 2024
סביב מקבץ היצירות על שמונת העמודים ובשלוש הגומחות, מוחזק מרחב של סטודיו פתוח, ילדים ומבוגרים יוצרים במרחב. החוטים המתוחים על קירות המעטפת, המחזיקים ביצירות אומנות של המשתתפים, מסמנים את הקונטור של המרחב החי, עדויות חיות ללא מילים.
אני נעה מעמוד לעמוד ומגומחה לגומחה, ופוגשת עוד זוגות עיניים המשוטטות במרחב. מישהו בחולצה כתומה נשען לכמה רגעים על העמוד הכתום, שיצירתה של יעל מילר תלויה עליו, רגע מנוחה מבנייה בקוביות על השטיח. הדימוי ממחיש לי שלמרות היותנו בתוך גלריית אומנות, יש כאן איזו רשות להתקרב, לגעת, ואף להישען, על מה שהוא גם מבנה אדריכלי וגם יצירה המהדהדת החזקה.
אני שמה לב לריבוי אמצעי ההחזקה המצויים ביצירות: חוטים, תכי תפירה, ענפים, קשרים, מגנטים, אטבי כביסה, ניילון נצמד, נייר דבק, אסמבלאז׳ דיגיטלי, הדבקות וליפופים, כולם מסמנים את הציר שבין החזקה וסכנת התפרקות, או התפוררות כמו בכותרת יצירתה של אדוה דרורי. באופן סימבולי, ממש לפני שיצאתי, ראיתי עם אדוה ילדה השקועה ביצירתה. היא אחזה ביד אחת בגיר פנדה כחול כהה, ובידה השנייה אחזה בסיכה, ובתנועות חוזרות גילפה את עמוד הצבע לכדי פירורים זעירים, שנשרו על מצע יצירתה. בתהליך יצירתה הראתה לי שגם עמוד יכול להתגלף, להתפורר, ובהליך קינטי וטרנספורמטיבי, הומצא והפך לחומר גלם יצירה חדש, אוורירי, הנושר כפתיתים שמיימיים על אדמה חדשה.
רק כשאשוב הביתה, התנסחה המחשבה שהגלריה-סטודיו, מהווה אינסטליישן חי ומשתף, שבו היוצרים מגיבים ביצירה לחלל, לצורניות ולתוכן, וממשיכים בעיבוד אינסופי של הוויה אנושית טעונה, דרך תנועות גוף ומגע בחומרים המשנים את הצורה, המשקל, התפקיד שממלאים והמשמעות – זו הגלויה, וזו החבויה.
***
ועוד רגע משמעותי שהיה לי בתערוכה/סטודיו; כשיצרתי בפינת הליבוד, נזכרתי באירוע שבו נדקרתי תוך כדי עבודת ליבוד עם מטופלת צעירה, וכיצד שתינו נבהלנו לרגע מאירוע הפציעה. ושוב, רק כשאשוב הביתה, תתחבר הפציעה של המטפלת בעצם העבודה הטיפולית, אך הפעם בשעה שבה קיר נופל- מושג שהמשיגה פרופ׳ יולנדה גמפל, המתאר מצב שבו המציאות הטראומתית חודרת אל חדר הטיפול, אל לב היחסים הטיפוליים.
***
המשכתי להרהר על התערוכה וחשבתי שבמציאות שבה קירות נופלים, יש סיכוי שיוותרו בכל זאת העמודים. אותם מבני ליבה, שמבחינה אדריכלית והנדסית, אמורים לשאת את המשקל של הבניין אל היסודות. העמודים גם תורמים בדרך כלל להתנגדות הבניין לכוחות חיצוניים כמו רוחות, או פעילות סיסמית. אני חושבת על הביטויים בעברית, שנבנו מתוך השורש ע.מ.ד כמו ״לעמוד בזה״ או ״להחזיק מעמד״ ועל החוויה הנגדית שבה המשא נחווה כבלתי נסבל, מאתגר את היכולת לעמוד בלחץ, מאיים מפני נפילה, קריסה והתמוטטות.
אני שואלת מה בנפש נותר לעמוד נוכח המערבולת שעברנו יחד במקום הזה, ושעוד אנו מוסיפים לעבור כאן? השאלות קיומיות, נוגעות ביכולת לשאת, לעמוד במציאות מטלטלת שיש בה התקפות מסיביות על החיבורים, על התקווה תוך מציאות מטלטלת, מפרקת ומפוררת לאורך זמן. השאלות הללו עולות דווקא מתוך התערוכה הזו, שבה האומניות הינן גם מטפלות באומנות שיצרו מחווה למרחבי הסטודיו הבטוח שנפתחו לאחר השביעי באוקטובר. מרחבים שהציעו refuge (מקלט, מפלט ומחסה) לקהילות רבות מוכות מלחמה, ובתוכן, כן, בתוכן, גם המטפלות, והמטפלות-אומניות. התערוכה מפגישה שני מרחבים, שבמציאות שלנו בד״כ מופרדים- אומנים/אומניות יציגו בגלריות ומוזיאונים, ואילו מטפלות באומנות יעבדו במרחבים טיפוליים.
והנה דווקא במרחב של האיום מפני התמוטטות והתפרקות, מופיע חיבור, ואולי אפשר לומר איחוי בין הוויות זהותיות מובחנות, שבמסה זו אדון בשאלה אודות האפשרות להחזיק את שתיהן יחדיו.
לפני שנדבר על הפיצול בין הזהויות, חשוב שנזכור שבעבר הרחוק של ההיסטוריה והתרבות האנושית, המעשה הריפויי-טיפולי והמעשה היצירתי-אומנותי, היו מאוחדים. חשבו על מנדלות הריפוי הבודהיסטיות כדוגמא, שבעצם היצירה שלהן, התכנים שתקשרו, המיקוד התודעתי שהזמינו אליו ואח״כ פיזור ומחיקה שלהן – שגם הוא תקשר את ההזמנה בל נאחז במשהו מהעולם הזה. טקסי ריפוי, חניכה, לידה ומוות, מתרבויות שונות כללו יצירה בתוכם. טקסים אלו נקשרו גם לתפילה, לעבודה רוחנית, שהייתה גם היא מחוברת למעשה הריפוי. כך לדוגמא השמאן עטה מסכה, צבע את גופו, יצר מבנה עגול על האדמה הכולל סימבולים של רוחות אמא אדמה, תופף בקצב, ורקד בעת טקסים שונים עבור יחידים וקהילות. בעבר הרחוק, ריפוי ויצירה היו חלק מאחד שלם. וכמו הוויות רבות בתרבות האנושית, אותו אחד עבר תהליך של הפרדה, התמקצעות אינדיבידואציה, עד לכדי פיצול בין ההוויות. אבל בואו נתבונן עוד רגע, לפני הפיצול המוחלט, בסיפורים מיתולוגיים המתקשרים אל ריפוי ואומנות.
במיתולוגיה היוונית, מסופר סיפורם של שני אלים שנפצעו מנטישת אם – הקנטאור כירון שהיה בנם של קרונוס (שליט הטיטנים) ושל פיליריה (בת האוקיינוס), ננטש ע״י אמו במערה, משום שהתביישה בהיותו קנטאור. נשים לב שיש כאן חוויית בושה על חיבור בין שתי מהויות או זהויות. בהמשך, כירון נפגע ברגלו מחץ שהותיר בו פצע שאינו נרפא. כירון אומץ ע״י האל אפולו וריפא אחרים. הוא הפך למורהו של אל הרפואה (אסקלפיוס). יולנדה ג׳קובי האנליטיקאית היונגיאנית, טוענת כי המרפא הפצוע פועל מתוך זה שהוא חש באמת את סבלו, כאבו ופצעו שלו, זה שלעולם לא ירפא לחלוטין, כך שהוא מסוגל להיות באמפתיה עמוקה לפצעו של הזולת. הסיפור המיתולוגי השני מספר על האל פייסטוס, בנם של זאוס והרה, אשר סבל גם הוא מנטישת אמו, שזרקה אותו לתהום, ומתוך כך הפך לצולע. הוא התמודד עם פצעו בכך שהפך להיות נפח-אמן יוצר. לפי רות נצר, הוא התמיר את זעמו על אמו בעבודת נפחות באש, וכך ריפא את עצמו. בהמשגתה של אדית קרמר, הרי שהאומנות שימשה עבורו כטיפול, או סובלימציה.
שני הסיפורים על אלים אלו שמסמלים את זהות המטפל וזהות האמן, קשורים זה לזה באירוע ראשוני של דחייה ונטישה עד אובדן החזקה אימהית, שמתוכו יצאו למסעות של התמרה וצמיחה: מפציעה ליצירה, מפציעה לריפוי, באופנים דומים ומובחנים.
שני האלים חוו פגיעה מוחשית בהליכה ותוארו כצולעים. הרגליים שאמורות להחזיק ולשאת את הגוף, נפגעות, ומסמנות אולי כאב נפשי שקשה לשאתו, המותיר חותם או עדות, על אותה התמוטטות ראשונית, אותה וויניקוט תיאר כייסורי נפש ראשוניים. בהליכה עם רגל פצועה, בצליעה, יש יותר סיכון לנפילה, בהשוואה להליכה מאוזנת. לאקוף וג׳ונסון בספרם "הפילוסופיה שבבשר", מתארים כי השפה האנושית מתארת תנועה כהיבט מטאפורי לביטוי הרצון, הבא מבפנים, ולכן בהיפוך, כל מה שמפריע לתנועה מומשג כמכשולים במימוש הרצון. חשבו למשל על המטאפורות הבאות : – הרגשתי לכודה בתוך היחסים, אני תקוע בלכבות שריפות, העסק שלי מקרטע, או צולע. במובן זה, הצליעה ממחישה מום הפועל כנגד ההליכה החלקה, ובכ״ז היא מתארת התקדמות ותנועה עם אותו המום. במובן זה שני האלים מתקדמים על אף נכותם, ולכן גם מציגים באופן מוחשי התמודדות והתגברות על מום/פצע על אף היותו.
נחזור לרגע להתבונן על המסומן בפציעה, היינו לפציעה של נטישת האם. ההחזקה האימהית מאפשרת לתינוק הוויה מתמשכת גם של מצב האשליה. תינוק יכול לשקוע בחלום, ושוב לחזור לערות, ושוב לחלום ולהזות באופן בטוח בזרועותיה. מתוך האשליה הזו ייווצר בהמשך המרחב הפוטנציאלי (וויניקוט, מילנר). אנו יודעים גם שיכולת החשיבה המעברית, הכרחית הן עבור המבע היצירתי של האומנית והן עבור המעשה הטיפולי של המטפלת. נשאלת השאלה כיצד נוכל להבין את הפרדוקס הזה- שכן בסיפור המיתולוגי שני האלים נשמטו מההחזקה האמהית, ובכ״ז מצאו את הדרך לעבוד במרחב הפוטנציאלי שהכרחי כאמור הן למעשה הטיפולי, והן למעשה האומנותי.
המרפא הפצוע, יכול להבין סבל מהו וגם חווה בעצמו צמיחה מתוכו. במילים אחרות נוכחותו הנפשית מחזיקה בדיאלקטיקה שבין פציעה ותקווה, ואולי כך יכולה גם לסייע למטופל הפצוע בתהליך ההחלמה שלו, ואף להוות לו השראה. המרפא הפצוע נדרש בעצם להתבונן פנימה, לעבד, ללמוד מעברו, ולהתמודד עם הפציעה לפעמים גם באופן לעומתי, כך שיוכל להמשיך ולצמוח. עליו לשכלל את היכולות שלו לעבוד בהקשבה לעצמו ולמטופל, במטרה לעודד עיבוד וצמיחה למרות ייסורי הפציעה. לפעמים כשהפציעה של המטפל היא ביחסים, כמו מטפלים שנפגעו דווקא ביחסים הקרובים, הרי שהפציעה נוגעת ללב ליבו של הטיפול בכינון הברית הטיפולית עם המטופל. אנו רק יכולים לדמיין אילו תעצומות נפש נדרשות מהמטפל במעשה הטיפולי.
האמן הפצוע לעומת המטפל, פועל במרחב האומנותי, מבטא את כאבו בחומר, ושלל רגשותיו וחוויותיו, כך שהפעולה האומנותית שלו היא הפעולה המתנגדת לשיתוק ולהחלשה, ואף בוראת יצירה בעלת אסתטיקה, על אף המקור הכאוב שלה. יצירתו מהווה עדות חיה- אותה ניתן לחלוק עם האחר, עם הקהילה. גם כאן לדבריה של אדית קרמר, האמן המתקשר עם הקהל, כבר פחות בודד משום שתקשר עצמי נפשי עמוק, וזה מהדהד לאחרים מצבי נפש אותנטיים, מה שמוביל להזדהות והשראה על היכולת לתקשר אותם, ואף להתמיר אותם ליצירה בעלת משמעות. זאת ועוד, המדע המחקרי מכוון אותנו כיום לזהות כי חשיפה ליצירות אומנות, יש בה כדי לתמוך ולחזק את הנפש, כמו גם לחזק תחושות של שייכות ותקווה. כלומר, לשלב שבו האומנית מציגה את יצירתה לקהל במרחב הציבורי, יש גם תפקיד תרבותי אך גם בריאותי ממש, כשהיא חולקת עם האחרים מסעות-נפש, הרהורים, משמעויות ובכך היא מעניקה חוויות של פשר, של השראה ותקווה לאלו הנחשפים ליצירתה. עצם ההוצאה לאור של היצירה למרחב הציבורי, יש בה אקט של גילוי החבוי, המוצפן כשלעיתים קרובות נקשרות לתכנים המוצפנים חוויות של בושה, אשמה, סודיות, אחרות ועוד חוויות רבות הנקשרות במודחק ובטראומתי. חשוב גם לציין שגם גילוי אומנותי של חוויות כוח, הישג, גאווה, יכול להתקשר אצל רבים כביטוי קונפליקטואלי ואף מסוכן בקונטקסטים חברתיים ופוליטיים שונים. אפשר לחשוב על חווייתן של נשים אומניות בחברות דכאניות.
יצירתה של ליאור שור, ״האני-עור״ מתקשרת מסרים שיכולים להתרחב למעגלים רחבים יותר- חברתיים ואוניברסליים. יצירתה היא מעטפת של איברים ורודים ונשיים פסטליים סביב עמוד התמך. היצירה מנכיחה את הניגוד, את ההתרסה בין שני קטבים – הרך והקשה, הגלוי והנסתר, האנושי והבנוי, הנשי והגברי. היצירה האומנותית אם כן, משתפת ומוציאה לאור משמעויות שנוגעות אולי גם לכך שרובינו פועלות כמטפלות באומנות בחברה גברית והנדסית-טכנולוגית שלעיתים קרובות לא מקבלות הכרה ראויה. זאת ועוד, היצירה גם מתקשרת את המתח במעגל האוניברסלי בין האנושי והברוטליסטי, ובין הטבע לכיבושו.
המיתולוגיה היוונית אמנם מיקמה את הריפוי והאומנות בשני אלים נפרדים, אך הדמיון בין הסיפורים, אולי מהווה עדות לאותו מקור אחד בתרבות האנושית. שתי ההוויות- זו של יצירה, וזו של טיפול, כרוכות אם כן, במגע אינטימי, חווייתי, סובייקטיבי עם חומרי נפש קדומים, ובתוכם גם עם הפצע, עם הפגיעה ונגזרותיה. כששתי ההוויות, זו של המטפלת וזו של האומנית מתקיימות יחדיו, הרי שבמפגש פתוח, מתמסר, יכולה להתקיים הפרייה הדדית וסינרגיה ביניהן, עד כדי היווצרות של מרחב שלישי. מאידך גם יכולות להיות התנגשויות ומתחים בין ההוויות. מה שמרמז על עבודה נפשית הנדרשת כדי להחזיק את שתי ההוויות יחדיו.
נתחיל מהחיבור המפרה. אומנית ומטפלת באומנות, יכולה לעבד ולחקור את עולמה הפנימי, גם את פצעה וגם את פצע המטופל ו/או החברה, בתוך המרחב האומנותי (בנוסף להדרכה ולטיפול שהיא עצמה תעבור). מכאן, שהיא זוכה לחוות מגע קרוב ובלתי אמצעי, עם חומרי נפש ראשוניים, בלתי-מילוליים, חמקמקים, בתוך יצירתה, ולעיתים דווקא בשל כך גם לגעת ולנסח את מה שאינו מומשג במילים, אותו ידוע שלא נחשב (בולאס). באופן ישיר היא יכולה גם לחוות סובלימציה, עדות, התמרה וצמיחה במרחב האומנותי. מרחב זה מפגיש לא פעם את האומנית-מטפלת עם הלא-מודע האישי והחברתי באופן ישיר, ומנגיש עבורה חוויות מסע בנפש, ברוח, מה שהופך אותה למטפלת עוד יותר פתוחה לחוויות נפשיות וחברתיות, שיתרמו גם למרחב הטיפולי במפגש עם מטופלים.
מתוך התבוננותי ביצירות התערוכה, ומתוך זה שאני גם חוקרת את חווייתן של המטפלות והמדריכות של הסטודיואים הבטוחים בשיתוף עם ד״ר אילנה לח וד״ר תמי גברון, ומתוך החוויה הישירה שלי שבה זכיתי לעבוד בסטודיו בטוח בעצמי, התרגשתי לזהות תמות מרכזיות ביצירות הנוכחיות שאותן פגשתי ופגשנו כחוקרות ביצירותיהם של המשתתפים בסטודיואים הבטוחים. כך לדוגמא, תמת הבית שזורה במספר יצירות בתערוכה. למשל ביצירותיהן של מיכאלה מנדה ינקו, רינה בובראוגלו, דפנה מרקמן, עדי אליאל לשם ורינת פודיסוק רייזנר.
תמה זו נעה על פני כמה צירים, הטוענים את ייצוג הבית בנרטיבים שונים. אציין כמה מהם- ציר הביתי והאל-ביתי, המוגן והמאויים, כמו גם הבית הנוכח והבית הנעדר, הבית הפרטיקולרי והבית כחלק מתכנית מתאר יישובית-קהילתית, הבית החלומי והבית הממשי. אל תמה זו מצטרף ייצוג המעטפת, כניסיון ליצור ריקמת עטיפה, בעצם המבניות שלה או מתוך פעולת ליפוף שיכולה גם לעטוף ואולי לחבוש את הנפש הפצועה. כך לדוגמא אפשר לראות את יצירותיהן של אדוה דרורי, ליאור שור, יעל מילר וקרין מנדלוביץ.
אדוה דרורי, שלבי הביניים הנראים והבלתי נראים שבין התפוררות להחזקה.
מעטפות אחרות יכולות להיות דוקרניות, ואולי הגנתיות, כמו ביצירתה של מירי טללים, או בצמח הצבר ביצירתה של רינת פודיסוק רייזנר.
אפשר לזהות כיצד המרחב האומנותי של האומניות-מטפלות מאפשר להן לעבד תכנים אישיים, חברתיים ותכנים של משתתפי הסטודיו הבטוח. קיום טווח רחב של משמעויות הנקשרות אל הבית והמעטפת, יכול להוות עדות למסע הנפש העדה של המטפלת-האמנית, מסע הנע בכיוונים שונים.
״נשמתנו היא בית. וכאשר אנו נזכרים ב״בתים״, ב״חדרים״, אנו לומדים ״לשכון״ בתוך עצמנו. ניתן לראות זאת כבר עכשיו, דימויי הבית צועדים בשני הכיוונים: הם נמצאים בתוכנו בה-במידה שאנו נמצאים בתוכם״
גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל. 1957
מתוך התבוננות ביצירות שבתערוכה זו, אפשר לומר שבתוך השבר שחווינו ועדיין אנו חווים, ניתן לזהות כיוונים שונים ביצירות האמניות-מטפלות: מהלכים של הרס ובנייה, אבל וקינה, עם מהלכים של לידה, בנייה ובריאה, למשל ביצירותיהם של יוני שור וחנה רוטשילד.
היצירות מתקשרות לנו שלמרות הפירוק וההתמוטטות במציאות, הנפש לא קופאת בחרדה, אלא יוצרת תנועה, חיות, יוצרת מעטפת חדשה, המחזיקה ומחברת חיבורים, מייצגת מתוך החומר מבוע של נוכחות. אני נזכרת בילדי העוטף הבונים בתים בקופסאות שיוצרים כדבריהם "בתים שווים", בתי חלומות, עם בריכת כדורים צבעוניים ומגלשה, עם אוצר זהוב ונדיר שמצאו והצפינו.
הסטודיו הבטוח שימש אף הוא בית לקהילות המפונות, וגם למטפלות, שחלקן היו מפונות וחוו את הטראומה בעצמן. גסטון באשלר כתב:
״אילו שאלו אותי מה הברכה יקרת הערך ביותר של הבית, הייתי אומר: הבית נותן מחסה לחלימה, הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה״ (עמ׳ 42).
להזמין קהילה מפוררת ומוכה ליצור ולחלום על אף המציאות, הייתה סוג של אקט חתרני, שגם הוא מאפיין את מעשה היצירה של אומניות בחברה שבה הן פעילות.
העברה והעברה נגדית אם ואחות
אני ממשיכה עם הסינרגיה וההפריה ההדדית שבין זהויות האומנית והמטפלת אשר יוצרים מרחב שלישי בטיפול. חוויית היצירה כחוויה שיש בה גם מפגשים עם בעיות טכניות שונות אל מול גילום הרצון, מעוררת גם חוויות הישג וגם חוויות תסכול, אלו מינונים שונים של שליטה לצד חוסר שליטה, שגם המטפלת-אמנית וגם המטופל חווים במפגשים עם החומרים ותהליכי היצירה. במובן זה, המטפלת היא לא רק אם המחזיקה את המרחב, היא גם אחות, אחות שמתמודדת לצד המטופל. שון מקניף כותב על העמדה המיוחדת של המטפל, לא רק כעד אלא כיוצר בעצמו, המתמודד עם קשייו בסטודיו הפתוח. ביאליק כתב בשירו ״הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות״. חוויית האם והאחות, קמה לחיים, במרחבי הסטודיו הפתוח והבטוח, וכן בעבודה הטיפולית, של מטפלות שהן גם אמניות יוצרות בעצמן. זוהי תוספת ייחודית, המהווה מעין מרחב שלישי. באמלגם אם ואחות, יש הזמנה לתהליכי העברה והעברה-נגדית במרחב הטיפולי שהינם הרבה יותר גמישים, פלואידיים, משפחתיים אפשר לומר.
אני יושבת עם מטופלת מול דפי מרקרים מלבניים (דפים חלקים בדומה לנייר צילום) אני מזמינה אותה לטפטף עליהם צבע אקרילי מדולל מעט, כמו אם שמאפשרת לבתה משחק במטבח. ההזמנה הגיעה מתוך תחושה עמוקה שמפגש משחקי ונוזלי כזה, עבורה, יכול לחבר אותה לחלקים ראשוניים שאותם היא מבקשת להרחיק. לרגעים אני מספקת לה עוד צבעים מדוללים וגוזרת עבורה עוד ניירות (כמו אם לבת), ולרגעים גם אני מטפטפת עליהם טיפות צבעוניות (כמו הייתי אחותה), ושתינו משחקות כמו אחיות שמתלהבות מהמשחקיות ומקנאות זו ביצירה של זו. יש רגעים שבהם אני לגמרי כולי בפנים, מתפעלת מההפתעות שהטפטופים והנזילות הנוצרות על הדף, כאילו הייתי אמנית בתוך הסטודיו. וינייטה זו לוכדת את הנוזליות של יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, המשתקפים בטפטופים ובנזילות שמוחזקים על הדפים, ולעיתים גם יוצאים מתוכם אל המשך לא ידוע. הוינייטה ממחישה איזור שבו שתי ההוויות זו של האמנית וזו של המטפלת (עם המטופלת) מתערבבות זו בזו, ויוצרות יחסים טיפוליים יצירתיים מפתיעים כמו תנועת הצבעים על הדף, הן עבורי והן עבורה.
לאחר אחת הפגישות עם אותה מטופלת, יצרתי תגובה ביצירה. ציירתי בפחם נוזלי ואקריליק לבן תוך התבוננות בתמונה מאלבום משפחתי מתקופה לפני שנולדתי.
בתמונה אמי ואחותה מחזיקות את אחיותיי. אחיות-אמהות אלו, שהיו אז צעירות ביותר בעצמן, בישראל כעשור לאחר הגעתן למעברה מעירק ולאחר שחוו אובדן טראגי של אחיהן הצעיר, עומדות על צל שחור, שנראה כמו בור פעור, מסמן העדר החזקה, צללים ורוחות רפאים שנוכחותן מטרידה. התגובה שלי התקשרה לאזורי החזקה ושמיטה, בדומה למפגש שלי הראשון עם פחם נוזלי שבכל נגיעת מכחול גם מוחק כתם שציירתי קודם. התנועה בין מחיקה להנכחה, התחברה לעיבוד שלי של הורה שהוא מחזיק ושומט לסירוגין, ולקושי שלי כבת, לתת לו צורה שתכיל את שתי האופנויות ההפוכות. דרך האומנות, יכולתי לחזור ולהבין לעומק את החוויות שלי ושלה, ומתוך ההבנה שנרקמה, להמשיך את התהליך של היות עמה, באופן שמותאם עבורה, להיות ערה יותר, למתי אני מחזיקה ומתי אני שומטת, מה אנחנו מחזיקות ומה שתינו שומטות כי הוא שייך לאזורי הצל.
גם במרחבי הסטודיו הבטוח, עבדו צוותים באופן משותף, וגם שם נשזרו העברות והעברות נגדיות באופן הרבה יותר ראשוני ותנועתי בין הורות ואחאות. כשעבדתי עם ילדי העוטף, אפשר היה לראות כיצד הילדים יוצרים מהלכים של אם ואחות עם הצוות, כשהם יכלו לתת לאחת המטפלות באיזה רגע פתאומי שתמשיך ללפף עבורם את המסקינטייפ סביב הקרש, כאילו הייתה אחת מהם, בעוד שהם ימשיכו בפרוייקט בהיבטים אחרים. קשה היה להגיד האם היא הייתה עבורם האחות התאומה, או הגדולה או אולי דווקא האחות הקטנה, שנותנים לה לבצע עבודה פשוטה.
בהקשרים החברתיים-פוליטיים, יצירתה של האמנית-מטפלת יכול להוות קול ללא-מודע החברתי. היבטים אלו יכולים לחלץ תופעות נפשיות וחברתיות אל האור, תהליכים הנקשרים לבריאות וחולי בחברה שבה אנו חיים. אני חושבת על יצירתה של רינה בובראוגלו, שמביאה נופי ילדות מטורקיה, ונופים מכפר יהושע, אל אותו המצע, אל אותו העמוד, כסוג של הנכחה של בתים קודמים, נופים רחוקים, עם חוויית הטראומה המתמשכת בישראל, הקשורה לבית אך הפעם בקונטקסט של אירועים המאיימים באובדן שני של בית.
יצירותיה של שרון רמר- ביאל הרוקמת דימויים הלקוחים מהעיתונות המתעדת את מאורעות המלחמה, נדמית כעין ניסיון נשי לעכל ולעבד את האירועים באומנות הטקסטיל, כמעין story-telling המאפשר התמקדות חדשה בדימוי ומשמעותו. ניתן לחשוב על יצירתה אם כן, כמעשה טיפולי לחברה הפצועה שלנו, בכך שמהווה ניסיון לתפוס בחוטים ובדימויים משמעויות נוספות, שדווקא נחשפות במדיום החדש.
נחזור מהקהילה לחדר הטיפולי, ונתחיל לגעת גם באזורי המובחנות המנוגדת בין הזהויות, שיכולים להימצא במתח ולפעמים גם בקונפליקט. נתחיל בחוויית אי הידיעה שמהווה חלק ממהלך היצירה, ומתקיימת גם במפגש הבין אישי בין מטפלת למטופלת, אשר ברובד מסויים אפשר לראות הפרייה הדדית, אך ברובד אחר, מוצב אתגר למעשה הטיפולי. באזור ההפרייה ההדדית, עבור מטפלת שהיא גם אומנית, כל מפגש טיפולי הוא סוג של מפגש עם קנווס ריק, או דף ריק הממתין ליצירה (Karbeling, 2016) זאת בהנחה שאכן אנחנו מצליחות שלא להיאחז בזכרון ובתשוקה (ביון). קרבלינג שמשתמש במטאפורה של דרמה כפסיכואנליזה טוען כי גם ההקשבה המחודדת לגופנפש של המטפלת, שמתקימת במעשה היצירה, יכולה להיות חלק מן ההקשבה אל המטופל, אל עצמה ואל התהליך הטיפולי. למטפלת אומנית יש קשב אומנותי יצירתי שיכול אם כן לעזור לתהליך הטיפול.
אך אם נעמיק רגע יותר לתוך חוויית אי הידיעה של האמן, הרי שנפגוש חוויית אי הידיעה כחוויה הדורשת מהאומנית מחוייבות שונה מן המחוייבות הטיפולית.
ז׳אן לסקור Lescure במחקרו על היצירות של הצייר לאפיק Lapicque כותב: ״אי הידיעה אינה בורות, אלא פעולה מאומצת של חריגה אל מעבר לידיעה. זהו המחיר שצריך לשלם כדי שיצירה תהיה בכל רגע נתון סוג כזה של התחלה טהורה, ההופכת את היצירה לתרגיל בחירות״. (מתוך הפואטיקה של החלל) אני מבינה זאת כהוויה שדורשת קשב עמוק, קשב אחר, שיש בו גם מן הפרישות, ויש בו גם מן החלימה. זה איזור שבו לעיתים האמן זקוק למרחב לבדי.
אז, בעוד שפעולת האומנית, זקוקה למרחב עצמי, להשתקעות באטליה, להתמסרות לחומרים, הרי שהעבודה הטיפולית דורשת התבוננות במטופל, התכווננות לצרכיו ומסעו. מכאן אפשר להניח כי נדרשת לאומנית- המטפלת, לעיתים, הפניית מבט מאומצת שתתמקד באחר. בוינייטה שהבאתי הייתי צריכה לרגע לעצור את עצמי מלהיכנס לעומק מדי לחוויית היצירה שלי עם טפטופי הצבע, כדי לאפשר למטופלת את מלוא המבט בה. זה דרש ממני ריכוז ושליטה, כדי לא להתבלבל כאן. הפניית המבט אליה, והקשבה אל הדימויים שהיא יצרה, איפשרה לי לומר לה במילים כאשר שמתי לב לפיתוח ייחודי של טכניקת עבודה משלה- ״הנה כאן את יצרת משהו משלך, זו טכניקה שאת פיתחת״ רגע שאולי גם יכול להיות דומה בהוראת אומנות, ובכ״ז בטיפול יש לו רבדים נפשיים שונים, המתחברים אל הברית הטיפולית.
ועוד היבט למחשבה שעולה מתוך המובחנות בין הזהויות שיכולה לעורר מתח במטפלת-אומנית. בעוד שהיצירה האומנותית מפגישה את האומנית עם חומרי נפש קדומים, וחוויה רגרסיבית, הרי שההתייצבות כמטפלת, דורשת נוכחות מאורגנת יותר.
חלמתי שאני צריכה ללמד באוניברסיטה, אבל אז אני שמה לב, שעל מכנסיי ונעליי, כתמי צבע אקריליק או גואש שלא שמתי לב לקיומם, כי עברתי ממרחב של יצירה לאוניברסיטה.
אולי החלום מבטא את החרדה שלי מפני זליגה והתלכלכות של חומר מזהות אחת בתוך חומר בזהות האחרת. ויתכן שגם חלק זה יכול לבוא לטובת הטיפול כמובן, בדמות חוויה אמפתית לילד/ה הפנימי/ת של המטופל/ת, אך נדמה שמתחת לתנועה הזו בין הזהויות, יש גם מתח וחרדה, שהמטפלת-אומנית חווה בעצם החזקת שתי הזהויות חיות יחדיו. מה קורה כשהעבודה הלבדית כאומנית מפגישה עם חומרי נפש מייסרים ביותר? או לחלופין סוחפת להמשיך ולהמשיך מבלי לחוות הפרעה ברצף הזמן, או אימפינג׳מנט אליבא דה וויניקוט? האומנית יכולה לחוות שזקוקה לזמן ארוך לצלול ליצירה, לשהות במרחב זמן שמאפשר לה ליצור וזה שונה ממפגש מוקצב בזמן בשעה הטיפולית?
ניגוד-זהויות נוסף שיכול לעורר מתח הוא הצורך בשמירת אנונימיות יחסית בחדר הטיפול, לבין היות האומנית גלויה במרחב הציבורי. מטופלים מגיבים גם לחומרים גלויים אלו, ותגובותיהם מעוררים אתגרים שונים. כך לדוגמא טיפלתי באישה שהגיבה בכעס על כך שהוצאתי לאור ספר ילדים שבו הבעתי חלום לשלום בין העמים הפלסטיני והיהודי, תוך שהיא אומרת לי שאני יפת נפש ותמימה. עיתוי הוצאת היצירה יכול לעורר טרם זמנם יחסי העברה והעברה נגדית, ולהוות אתגר טיפולי לברית הטיפולית. בוינייטה זו של קרע בברית הטיפולית, המטפלת-אומנית יכולה לחוות את האתגר בהחזקת שתי ההוויות.
אני רוצה להציע שכדי להחזיק את שתי ההוויות יחדיו, כך שתתקיים תנועה נפשית גמישה לכאן ולכאן, אולי יש צורך במבנה חיבורי בין המטפלת והאומנית, שהוא יותר כמו מעטפת, החזקה מחבקת, עוטפת, בדומה לחיבוק אותו תיאר תומס אוגדן כשתיאר החזקה הורית בגיל מבוגר יותר, כשההורה מחבק את ילדו גם כשהילד שבר איזה כלי, ואומר לו ללא מילים- אני אוהב אותך, גם על החלקים הטובים שבך, וגם על החלקים ההרסניים שבך, אני אוהב את כולך, והילד מרגיש שלם, ולא מפוצל. המטפלת-אמנית עומדת לעיתים בפני מחויבויות עיקריות שונות כאומנית וכמטפלת, וכן רגעים שבהן חוויית המטפלת תובעת זמן מתוך חוויית המשך היצירה שלה כאומנית. כיווניות מנוגדת מעין זה בנפש המטפלת- האומנית עלולה לעורר גם תסכול, אשמה, חוויית נחיתות, משבר זהות. אחד האתגרים הנפשיים יהיה אם כן לקבל את נוכחות שתיהן, ואת השונות שלהן. להסכים לייצוגי האם-אחות, שלעיתים יופיעו ברגעים שונים בטיפול גם בנפשה.
אולי אפשר לסכם שבהחזקת שתי הזהויות הללו, שיש בהן איכויות שונות שלעיתים נעות על צירים מנוגדים, ולכן גם יוצרות מתח פנימי, ולא תמיד דיאלקטיקה גמישה, הרי שניתן לחשוב עליהן כעל קיום של מנעדים רחבים שמתקיימים בנפש האומנית-מטפלת הנעה בתוכה בין חוויות ראשוניות, לא מילוליות, חושיות, תנועתיות, גופניות לחוויות מנוסחות מילולית ומומשגות גם ברמה התיאורטית. בין חוויות של פעולה לבין חוויות של עדות. בין חוויות של מגע עם ארכיטיפים וסודות אי הידיעה לחוויות מבוססות תיאוריות ומחקר. בין חוויות של הצפנה אינטימית, לבין חוויות של גילוי ואפילו החצנה והצגה לקהלים. לא פשוט להחזיק כיוונים מנוגדים כמו אלו בתוכנו, וברור לפיכך, שזה דורש מהאומנית מטפלת עבודה נפשית מתמשכת, רגע אחר רגע בבניית מעטפת עם איכות של החזקה.
היצירות המוצגות בגלריה, שמוצגות בזמן מלחמה, מאחדות בין קטבי הצירים של הרס ובנייה, קינה ולידה, קרע ואיחוי, ייאוש ותקווה. ובו בזמן הן מציעות מרחב שלישי בין עולמות האומנות והטיפול, שבו היראה שבה המשתתף-הצופה מתבונן (המשתתף שמגיע לצפות ביצירות ומוזמן ליצור בסטודיו הפתוח שבגלריה) הופכת לפעולת יצירה משל עצמו, כמו היה צופה-משתתף, בדומה לפעולתה של המטפלת שהיא גם אומנית-יוצרת בדיאדה הטיפולית. היצירות המוחזקות בעמודים ובגומחות, ממוססות את הגבולות שבין אומנית למטפלת, בכך שהן מחזיקות עבורנו מרחב של ריפוי ויצירה באותה הנשימה.
רשימה ביבליוגרפית:
בולס, כ. (1987). צלו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידעו שלא נחשב. דביר (2000)
בת אור, מ. (2019). החברות מגבעת הסלמנדרות. כריכה.
بَات أُور, م .(2021). صديقتان من تلّ السمادل. كريخا.
בשלאר, ג'. (1957). הפואטיקה של החלל. הוצאת בבל (2020)
גמפל, י'. (2010). ההורים שחיים דרכי (ת. מישור ,תרגום). כתר, ירושלים.
ויניקוט, ד. ו. (1971). משחק ומציאות. עם עובד (1999).
נצר, ר. (2022) . על המרפא הפצוע- מהשמאן השבטי ועד המרפא בן זמננו. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4521
קרמר, א. (1971). אמנות כתרפיה לילדים. רשפים.
Bion, W. (1967). Notes on memory and desire. The Psychoanalytic Forum (2), 272-3, 279 80.
Gavron, T., Bat Or, M., & Lakh, E. (under review). Art therapists’ perceptions of working in Emergency Safe Open Studios. Journal of Loss and Trauma.
Karbelnig, A. M. (2016). “The analyst is present”: Viewing the psychoanalytic process as performance art. Psychoanalytic Psychology, 33(S1), 153-172.
Kramer, E. (2001). Sublimation and art therapy. In: J. A. Rubin (Ed.), Approaches to art therapy. Theory and Technique. Philadelphia, PA: Brunner Routledge. (pp. 28-39).
McNiff, S. (2014). The role of witnessing and immersion in the moment of arts therapy experience, In L. Rappaport (Ed.). Mindfulness and the arts therapies (pp. 38-50). Jessica Kiningsley.
Milner, M. (1950). On Not Being Able to Paint. London: Heinemann.
Ogden, T. (2004). On holding and containing, being and dreaming. International Journal of Psychoanalysis, 85, 1349–1364.
מיכל בת אור
לינק למאמר בפורטפוליו על ספר הילדים ״החברות מגבעת הסלמנדרות״
Comments