צוּרוֹת מְדַבְּרוֹת, וּמֵעֵבֶר - מיכל בוגין
- nonaorbach
- 10 בספט׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 8 באוק׳
עולם הצורות הראשוניות מפעים אותי.
המסע שלי התחיל כמי שאהבה לצייר בצבעים. שנים רבות היה עבורי הצבע אמצעי לביטוי רגשות, דחפים וחופש. עם הזמן הרגשתי שמשהו נוסף מתהווה באופן הביטוי והיצירה שלי. פתאום התחילו להיוולד גם צורות.
הרגשתי שאני רוצה לספר על עצמי ועל יחסיי עם העולם גם דרך שרבוטים, קווים וצורות תחומות ומדויקות יותר. הן חשפו אותי למרחבים חדשים, הרחיבו את חוויית הקיום שלי והעמיקו גילויים על אודות עצמי ועל אודות אחרים. ככל שהן הלכו והפכו חלק אינטגרלי מעבודתי (מבלי לזנוח את הצבעים) התבטאתי ביתר בהירות וחשתי תקשורתית יותר ביכולת שלי להבין ולתאר את עולמי. הן הפכו לשפה. אט אט התחלתי לגלות ולחקור אותה.
כל צורה שנולדה הפכה עבורי לישות חיה – שיש לה קיום ומשמעות משלה. עם הזמן הן היוו דרך להתבוננות, להקשבה, לגילוי ולהעלאת תובנות.
בעבודתי רבת השנים בטיפול באומנות עם ילדים, סקרן אותי במיוחד לחקור את הצורות האוניברסליות, הראשוניות. התחלתי לחקור את שלבי ההתפתחות של ציורי ילדים, ולהבין מה המהות ומה המשמעות הרגשית של הסדר הקבוע (פחות או יותר) המתאר כל שלב בהתפתחות. נוכחתי לדעת עד כמה ההתפתחות הגרפית נובעת ומושפעת מן ההתפתחות הרגשית. עם הזמן הבנתי יותר לעומק שגם הצורות הראשוניות, פשוטות ככל שיהיו, מספרות את הסיפור של "מי אני" ושל "מי אני בעולם ביחס לאחר". הן יוצרות חיבור בין העולם החיצוני לבין עולמו הפנימי של האדם, ומפגישות ביניהם. מתוך החוויות והתהליכים שהתנסיתי בהם, הבנתי שהצורה שנולדה מבפנים משקפת גם דיאלוג עם החוץ.
אני נעזרת בשיטת הפוקוסינג – ההתמקדות, והיכולת להתבונן פנימה ולחוש מה עולה, מוכרת לי וטבעית עבורי (זוהי המהות של הפוקסינג). כשעצמתי את עיניי כדי להתמקד בעולמי הפנימי, ניסיתי לדמיין את עצמי כצורה. ראיתי בדמיוני עיגול, כשלצידו הגיח לפתע משולש שנצמד לעיגול. נראה כאילו לא היה ניתן להפריד ביניהם. הרגשתי והבנתי שזוהי משפחתי שלי. לרגע משפחת המוצא – ולרגע אני וילדיי. המשולש בעל שלוש הצלעות הוא ההרחבה של העיגול המסומן בקו אחד המייצג את "האני". המשולש מורכב משלושה קווים היכולים לדמות לאימא, אבא וילד. למרות היותי עצמאית יש בתוכי גם ידיעה פנימית עמוקה שמשפחתי היא חלק ממני, ושאני לא עומדת רק לעצמי. הסימבוליות של המשולש שנצמד לעיגול סייע לי להעמיק את התחושה הזו. התהליך חיזק בי את התובנה שאני (והאדם בכלל) לעולם לא לבד, ותמיד אהיה חלק מהסביבה ומהעולם – חלק מהשלם.
גם על גבי הדף כל צורה שנולדת מקושרת לסביבה שבתוכה היא מתקיימת. הסביבה "מגיבה" לדימוי שבתוכה הוא נוצר, ונרקמים ביניהן יחסי גומלין.
תובנה זו, שהצורה (המייצגת את האני), היא חלק מהסביבה, התחברה לחוויה שהעמיקה אצלי, שהצורות הן חלק ממבנה רחב וגדול יותר, היקום -על צורות הטבע הראשוניות שבו – שמש, ירח, פרח.
הצורות נובעות מהידע שלנו על העולם החיצון, אך גם נובעות מהמחשבות ומהרגשות של עולמנו הפנימי, ומבטאות את המתרחש בו. הן מייצגות את החומרי, הקונקרטי ואת המציאותי, ובה בעת את הסימבולי ואת הממד הרוחני שמעבר. תמיד מתקיים דיאלוג בין העצמי לבין נוכחות העצמי הגדול יותר. בכל אחת מהצורות טמון הרבה מעבר למה שנראה לעין, והוא המחבר את הפרט אל העולם ואל היקום.
עיגול קטן בגדר – רגע של התבוננות
יש עיגול קטן בגדר החצר שיוצא מן השורה. בכל בוקר אני רואה אותו. מתבוננת בו.
הוא מזכיר לי אותי. מזכיר לי שלא הכול צריך להיות ישר, מובן, מדויק. שאפשר לא להיות כמו כולם, שאפשר להיות אני. העיגול הקטן הזה שיצא מהשורה (אך עדיין שייך אליה) מזכיר לי שיש אותי כחלק מהסביבה, עם קול ותנועה משלי.
צורה כראי לנפש בהיבט התפתחותי
בעבודתי ראיתי שוב ושוב כיצד הצורות מסמלות שלבים בהתפתחות הילד – לא רק מבחינה קוגניטיבית או גרפית, אלא גם ניסיון של הנפש לבטא את עצמה ואת הקשר עם סביבתה:
העיגול – "אני נולדתי". יש לי גבול, יש לי מקום, ויש את האחר ומה שמסביב לעיגול.
העיגול עם הקרניים – היציאה של ה"אני" מתוך הפנים, החוצה אל העולם.
המשולש – מבטא ביטחון, יציבות (הבסיס), דינמיקה (הכיוונים השונים של הצלעות), וקשרים שנבנים, מתרחבים ומתפתחים.
הצלב – עולם של ניגודים המתחבר במרכז, המסמן איזון, הכלה והרמוניה פנימית.
צורה יכולה לגלם מערכת יחסים שלמה עם העולם. היא יכולה להיות פתוחה ומזמינה עבור האחד, אך גם סגורה או מגוננת עבור האחר. היא עשויה לעמוד לבדה ברקע או להופיע לצד צורה אחרת – קרובה או רחוקה ממנה, חודרת או עדינה. לפעמים הן מצטרפות זו לזו ויוצרות יחד ישות חדשה – כמו למשל הדמות.
הצורות מדברות. הן מספרות על עולמם הפנימי של הילד והמבוגר ועל הקשר שלהם לעולם. הן טומנות בחובן רגש, חוויה ותנועה פנימית.
הבנת המשמעויות יכולה לספק גם כלים לראות, להבין, ולהיעזר בהן כדי ללמוד על עצמי, על האחר ועל יחסי הגומלין בינינו. הלמידה על עצמי תשפיע על תפיסת העולם שלי ועל והעניין בו. הלמידה על העולם תשפיע על ההתפתחות ועל הצמיחה של עצמי. הדיאלוג המתקיים בין ה"אני" לבין הצורה והסביבה יוצר הזנה הדדית.
הצורות – כלי אבחוני טיפולי
הצלב שעוזר לגשר בין העולמות
הצורות והמשמעות שלהן משמשות לי כלי אבחוני המשפיע על עבודתי כמטפלת באומנות לילדים ולמבוגרים. לדוגמה, כשאני שמה לב שמטופלים נמצאים בתקופה של התלבטות, ובמהלך הזמן מסתמן ציור או קומפוזיציה של צורת הצלב, אני יכולה להצביע על משמעות הצלב המכיל ניגודים ולאפשר למטופלים לחפש את הדרך להפגיש בין שני הרצונות ולמצוא את המרחב לחיות בשלום עימם.
פעמים רבות ההתלבטות המטרידה את המטופלים היא הפער בין העולם הפנימי לעולם המציאות. כך למשל נהגה רינה אישה כבת שישים, לאחר לפגישות. כשהעליתי בפניה את הנושא, היא החלה לבכות ולספר על הטראומה שעברה בהיותה כבת שש כשאביה מת, ומאז חשה כאילו נעצר הזמן. היא שיתפה שהיא חווה שני זמנים; זמן אחד שהיא מכנה 'זמן יקום' וזמן אחר שהיא מכנה 'זמן מציאות'. כשהחלה לצייר בספונטניות את החוויה שלה על סוגיית הזמנים, היא ציירה בתחילה עיגול עם מספרים כמו שעון וקו מאוזן מתחתיו, שייצגו עבורה את זמן המציאות. לאחר מכן היא התבוננה בציור ובה בעת הוסיפה בספונטניות קו מאונך, מלמעלה לעבר הקרקע. היא גילתה בהתפעלות שבעצם חיברה את השמיים, היקום, עם האדמה והמציאות. על הדף נוצרה צורה של צלב. כשהתבוננה בעבודתה שוב מכיוונים שונים, היא ראתה בו שיקוף לקושי שיש לה – הפער בין תפיסת הזמן הפנימי האין־סופי לבין זמן המציאות. הזיכרונות, התובנות, המבט העמוק על הציור, והחיבור בין שני כיווני הצלב, עזרו לה לחבר בין הפערים והניגודים. כך היא יכלה לחבר את השמיים והארץ, את העבר הטראומטי עם ההווה, ולעזור להם להיות במגע זה עם זה ולהתמודד עם הקושי. "כשאני מסתכלת על הצלב היציב והמאוזן אני מרגישה שאני חזקה, וזה ממש שונה מהדימוי של עצמי כחלשה". בשבוע לאחר מכן היא הגיעה בזמן לפגישה.
עיגול נקודה וקרניים לעולם המשתנה
בסביבות גיל שלוש, בעקבות ההתנסות בשרבוט, מופיע העיגול המסמל את הולדת ה"אני". הדימוי התחום מייצג את ההבנה שיש גם אותי וגם את החוץ, את האחר, את הסביבה. ניכרת בה גם המורכבות האנושית (ואולי אפילו הפרדוקס) שה"אני" וה"אחר" הם שני אופני הוויה הנוצרים יחדיו כחלק מובנה ביחסים. בשלב הבא נוצרת בתוך העיגול נקודה וממנה יוצאות קרניים. הנקודה הזו שבתוך העיגול מבטאת את גרעין החיים – את ה"חיות שבפנים", את ההתעשרות של העולם הפנימי. מהחיוּת הזו שבפנים מתאפשרת היציאה החוצה של הקרניים, והן מעניקות עושר פנימי ואור לעולם.
בשנים האחרונות אני מנחה סדנאות יצירה לגילוי העצמי דרך הצורות הראשוניות, בעזרת "קלפי פוקוס לנפש" שיצרתי, והיו לי גילויים חדשים ומפתיעים. לדוגמה, גיליתי שהמשמעות של אותה צורה – עיגול עם קרניים היוצאות החוצה – יכולה להשתנות עם התבגרות האדם.
קרניים, המופיעות אצל מבוגרים בציור או בבחירת קלף, מבטאות לעיתים תחושות ומשמעויות אחרות מהקרניים הראשוניות שמצייר הפעוט בן השלוש. בעוד שאצל הפעוטות הקרניים מתארות את חוויית הגרעין הפנימי, את החיוניות ואת האור הפנימי השואף להאיר החוצה, אצל האדם המבוגר הקרניים היוצאות כלפי חוץ מבטאות לעיתים את תחושת העומס וכובד האחריות, את הכעס כלפי העולם, ואף את החששות הנלווים ליציאה החוצה.
לצורות המצוירות הנראות מתווספות המשמעויות שהן מייצרות אצל המצייר ואצל הצופה־המתבונן. הם טומנים בחובם הדהוד מן העבר, תחושות ההווה, ותחושות העתיד, כפי שאנו מדמיינים אותן, עם הפחדים, המשאלות והתקוות שלהן. הן מבקשות להתבטא ומסמלות את המחשבות ואת התהליכים הרגשיים הפנימיים שלנו, הן את הקונקרטי והן את הסימבולי. הצורה מקפלת בתוכה שכבות של משמעויות.
דרך ההתבוננות הזו אני לומדת להקשיב למה שאנשים מביאים מבפנים החוצה – מה מגלה הצורה, ומה מתארת הסביבה המקיפה אותה בקשר אליה ואיתה. מה ההשפעה של החוץ פנימה, ומה ההשפעה של הפנים על החוץ. התבוננות זו מאפשרת לאדם לגלות לפעמים איפה נותר הניצוץ של הילד – אותו ניצוץ המבשר שניתן להאיר מחדש.
לסיום – רגע של מנגינה
היום, אחרי שהתבוננתי בשרבוט המצויר על אחד מקלפי "פוקוס לנפש" עלתה בי מנגינה. לפעמים אני חשה שצורה מזמינה אותי פנימה לחפש ולהוציא את הקול שלה החוצה, ומזכירה לי בעדינות איך אפשר בכל עת להמשיך להתבונן, לחיות, לתת משמעות, וליהנות מהפשטות.
הצורות הראשוניות האלו – העיגול, הנקודה, הקו, הצלב – הן לא רק גרפיקה – הן דרכים של הנפש לומר את שלה, הן דרכים לבטא את הקשר בין האדם לבין העולם, לספר על המורכבות של תהליך הנפרדות ועל תהליך של חיבורים שנעשים במקביל.
בימים כאלה, כשהעולם שבחוץ רועד – אני חוזרת לצורות הפשוטות. אל הראשוניות. אל הקו. אל הנקודה, העיגול והמשולש. אל המבט המתפעל מהפשטות הקיומית, שממנה אפשר לבנות מחדש. המבט והתובנות הם כמו שבילים המובילים להבנת הנפש, להבנת הסביבה. הם עוד כלי המאפשר ריפוי.
מיכל בוגין: boginmichal@gmail.com
תגובות